סיפור חייו – כפי שנכתב באתר יזכור
דף מיומן המבצעים של אוגדת סיני
ילדות בצרפת
מנגן ושר במרחביה
חייל בצנחנים
דברים שנכתבו על ג'ורג' בעלון הפלוגה בסיום קורס מ"כים 1971
דברים שנאמרו באזכרה במלאת חמישים שנה לנפילתו
לפני חמישים שנה התחוללה כאן מלחמת ההתשה – בין מרץ 1969 לאוגוסט 1970 : הפגזות כבדות
של ארטילריה מצרית על עמדות צה"ל לאורך תעלת סואץ ופשיטות קומנדו מצריות. בתגובה הפעיל צה"ל
את חיל האוויר שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה. בנוסף, יזמה ישראל
פשיטות קומנדו ופשיטות משוריינות לשטח מצרים . מדי יום שודרו ברדיו שמות הנופלים .
במלחמה הזו נפל ז'ורז' גוטוביץ' .
מה הותיר כאן לזכר?
מי שהית ה חניכה שלו בתנועה זוכרת: "הוא היה עושה הכל ברצינות, בלי שחצנות, אולי כי היה סגור
כל כך. והוא היה יפהפה. אנחנו הערצנו אותו כולנו, כל הבנות".
מי שגר אתו בחדר כשהתגייס לצבא זוכר שהוא אהב לשמוע עם גליה (זכרה לברכה) תקליט של
יורם גאון. שוב ושוב ושוב היו שומעים "לילה של פריחות…" .
הוא היה הראשון שתרגם לחברים שלו במוסד את נֶמֶקיטֶפָּה – אל תעזבי אותי, של ז'ק ברל .
הוא חלם על ילדים .
והוא אהב לנגן באקורדיון.
"היה ילד טוב, ספורטאי, מוזיקאי, אהב את הפרדס יותר מאהבת נשים, אהב את הקיבוץ ואהב את
המדינה"
דבריו של אשר-ז'אן אחיו של ג'ורג'
אחי יעקב נולד בצרפת ב 1951 – כילד שלישי להורים יוצאי פולין. הורינו מנוחה
ושלמה הגיעו לצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה שבמהלכה שהו כמה שנים
במחנות עבודה בגרמניה ושם אף הכירו: אבי שהיה סנדלר רכש מאמי את מגפיה,
וכך נוצר הקשר ביניהם.
עם שחרורם על ידי הרוסים הם חזרו לעיירה של אבי. בעקבות רצון הפולנים לגייס
את אבי לצבא הם ברחו לצ'כוסלובקיה ומשם לגרמניה שבה רוכזו היהודים על ידי
האמריקאים. לאמי היה אח בארץ, וגם אחותה עלתה ארצה אחרי המלחמה, אבל
הורינו בחרו לעבור לצרפת מאחר ולאבי היה דוד שחי שם. כך התחילו הורינו לבנות
חיים חדשים בצרפת שלאחר המלחמה, ונולדו להם ארבעה ילדים – אסטל, אני –
ז'אן-אשר, יעקב-ז'ורז', ופיליפ.
יעקב גדל והתחנך כילד צרפתי רגיל, חילוני , והגיע בגיל 12 לתנועת השומר הצעיר
שבה נחשף לרעיון הציוני . כ 4- שנים לאחר מכן עלה לארץ והתקבל לקבוצת הנוער
בקיבוץ מרחביה .
יעקב התגייס ב 1969 – לצנחנים, ולאחר הכשרתו כלוחם ירד לתעסוקה מבצעית
במוצב שעל גדות תעלת סואץ. במוצב צריך היה לאייש עמדת תצפית. באחד הימים
חיפש מפקד המוצב את מי שאמור היה לעלות לתורנות בעמדה. "עזוב, תן לו לישון,
אני אעלה במקומו", אמר יעקב למפקד.
הוא עלה לתצפית ולא שב ממנה.
הפגז נפל ממש לפניו.
החזירו לנו את החפצים שלו. הדסקית הייתה מחוררת כמו פומפייה. החזירו את הכסף
שהיה לו בכיס, כולו היה מו כתם בדם. זה היה ביום העצמאות 1970.
אסון זה השלים עבור הוריי, אשר עלו לארץ ב 1968- , את רשימת כל אשר יכול לקרות
ליהודים יוצאי פולניה: חיים לפני המלחמה בחברה אנטישמית, בעוני מרוד, אובדן רוב
רובה של משפחתם הקרובה שנרצחו על ידי הגרמנים, שהיה במחנות עבודה בתנאים
איומים, נדידה דרך כל אירופה בחיפוש אחר מקום לחיות בו , ולבסוף אבדן בן.
אובדנו של יעקב השפיע ושינה את כל המשך החיים שלהם ושלנו . מאותו יום, לכל
החלטה שהו חלטה על ידי כל אחד מהמשפחה נוסף עוד שיקול: איך זה ישפיע על
ההורים?
ולא הייתה שמחה שלא הייתה מהולה בעצב כי כל הזמן עלתה המחשבה שאילו…
אחי הקטן גדל בבית שחי שנים רבות בצל האסון. אני, ששירתתי באותו זמן בצבא
במסלול קרבי והייתי אמור להפוך לקצין ולהישאר בצבא קבע, שיניתי מסלול
והועברתי לגמור את השירות ליד הבית. נשארתי כמה שנים בקרבת ההורים כדי לעזור
להם לעבור תקופה זו מוקפים בקרובים להם ביותר.
רק לאחר כמה שנים יצאתי לחיים יותר עצמאים והתחלתי לחשוב יותר על עצמי וצרכי.
כיום, לאחר שנים כה רבות ועל אף האובדן, נקודת מבטי התעצבה ואוכל לומר כי
הזמן מרפא את מירב הפגיעה וכי חיי התנהלו באופן רגיל. אני יודע שעמדתי חריגה,
אבל אינני מבין את השימוש שנעשה לעיתים בשכול לדרישות כאלה ואחרות.
השכול הינו חלק בלתי נפרד מעצם הקיום שלנו בארץ הזאת. השכול הינו המחיר
עבור חיינו כאן. אילו אחי היה צריך ללכת למקום שבו נהרג תוך ידיעה כי הוא הולך
להיהרג, היה ללא שום ספק עושה זאת שוב כי האמין כי מקומנו כאן.
*
הוא היה נער ספורטאי, מוזיקאי ורקדן, שהשהיה בקבוץ הגשימה עבורו את כל אשר
חלם עליו – להיות בקבוץ, בישראל ולעבוד בחקלאות. העבודה בפרדס מילאה אותו
בשמחת חיים, הוא אהב את הפרדס יותר מאהבת נשים, והוא חלם לאחר הצבא
לחזור אליו ולעבוד בו שנים רבות.
ההורים שלנו גרו אז בקריית ים. אני לא יודע מי החליט שהוא ייקבר במרחביה, אבל
זו החלטה נכונה. הקיבוץ היה המקום אותו אהב יותר מכל.
מיכל טל על ג'ורג'
ג'ורג' היה מקבוצת "שקמה". "אילנות" הם נקראו ביחד עם קבוצת "אלון".
מיכל טל (היום שליו), מקבוצת "אלון", כתבה לו:
ג'ורג'י ,
רק בפסח שרנו ביחד. בפעם האחרונה.
תמיד החניף לי לשמוע את הקנאות הזאת למרחביה, את היומרות הגדולות. "אני ארכז את הפרדס".
מאיפה שאבת את הביטחון הזה?
החוויה של המדים, לראות אותך בהם, את תובל, את נירה , את יורם .
כל אחד מעולם אחר ובכל זאת שלנו.
אנחנו צעירים מדי. רק התחלנו.
למה לא נתת לנו עוד קצת זמן להתרגל למצב?
כבר, כבר להבין שזה לא רק טרמפים וחבר'ה, שזה יורים והורגים ומתים .
אתה אמרת שהצבא זה איום. אמרת שאתה מפחד. ואנחנו שתקנו.
ג'ורג'י, מה יכולנו להגיד לך?
למען מה אדם נולד? למען מה הוא חי ?
ג'ורג'י ,
איך אפשר לדרוש מאתנו שנבין, שנתפוס, שנחשוב שזה הכרחי, שאין ברירה? !
ג'ורג'י ,
במקום בו אתה נמצא עכשיו – האם אתה יכול לצעוק ?