המשאלה שהתגשמה
בנובמבר 1969 התמלאה משאלת הלב שלי. התקבלתי לגדוד 890 של הצנחנים…
כל נערותי הייתי מרותק לסיפורי יחידת 101 של הצנחנים.
מאיר הר ציון, אריק שרון, גוליבר, ירמי ברדנוב ואחרים, והנה הצלחתי להגשים את חלומי.
קל לא היה. הופתעתי כשבמקום לצאת מיד ל"פעולות הירואיות"……. בשרות המדינה מעבר לגבול,
נלקחנו לטירונות בסאנור כדי ללמוד איך להיות חייל קרבי, צנחן.
קרעו אותנו במובן החיובי .הקפידו איתנו על כל פרט. עד שעשינו הכל נכון. כאמור קל זה לא היה.
רק במרחק של זמן, הבנתי איזו עבודה נהדרת עשו המפקדים שלנו,
מהמ"פ רפאלי המ"מ רון נעמן ועד אחרון המפקדים .הם הפכו אותנו לחיילים מקצוענים.
וזה הציל את חיינו לא פעם. ותודה למפקדי הפלוגה כולם על כך.
אביב/קיץ 1970
מלחמת ההתשה השתוללה במלוא עוזה בתעלה .חיילים נהרגו נפצעו ובעורף ידעו על כך מעט מאוד.
תמונות ההרוגים היו בגודל של בול לרוב בחלק האחורי של העיתונים .התקשורת כימעט לא עסקה בזה.
כמעט ולא היו כתבות על משפחות החללים וסיקור הלוויות. היו שני יקומים מקבילים:
מלחמת ההתשה האיומה בדרום.
ומדינת ישראל שחגגה בפאבים. מסיבות שעשועוני טלוויזיה ,כאילו מדובר במדינה אחרת.
במפגש עם המפקדים הוסבר לנו שאנחנו יורדים לתעלה לשרת כשלושה חודשים.
הגענו אחרי נסיעה ארוכה לבסיס העורפי המיתלה, שם חילקו את הפלוגה מי למעוזים, ומי למלווי השיירות.
אנשי המעוזים שעזבו אותנו מיד בדרכם אל התופת, אנשי השיירות נשארו בבסיס העורפי.
אני מודה שהיה מאוד משונה בלי רוב אנשי הפלוגה.
לא הבנו את משמעות תפקיד מלווי השיירות, אבל בהחלט היינו כבר נרגשים לצאת לפעולה אמיתית
רב הסמל הפלוגתי שלנו אסולין הפך למפקדנו הישיר.
השיירה הראשונה יוצאת לדרך
לאחר כמה ימים של היכרות עם המחנה העורפי המיתלה שכללו: אימונים, מסדרים, שמירות ואפילו הופעות של להקות צבאיות.
כינסו אותנו והודיעו שמחר אנחנו נצא בפעם הראשונה ללוות שיירות למוצבים………………..
ההתרגשות היתה בשיאה. הבטנו האחד בשני מאושרים ושמחים, קצת חוששים אבל חיכינו כבר שזה יקרה,
מבלי שיהיה לנו בדל של מושג מה הולך לקרות. קיבלנו הדרכה מפורטת והתפזרנו לישון מחכים כבר לבאות.
הלילה היה ארוך, גם לא ממש ישנו, חשבנו על המחר.
בבוקר הסתבר שחוליות קומנדו מצריות ניסו בלילה לחדור לאחד המוצבים ולאחר קרב חוסלו 4 מצרים.
גופותיהם הובלו לפנות בוקר למחנה שלנו והונחו במרכזו. זה היה המראה הראשון שראינו בבוקר בדרכנו לחדר האוכל.
אחר כך לקחו אותם לחדרי קירור.
ערכו לנו מסדר בדקו בקפידה שהכל בסדר.
כלי הרכב המיועדים למעוזים הגיעו אט אט ונעמדו בשיירה אחד אחרי השני מול המאהל שלנו.
כולנו התגייסנו למלא אותם בארגזים ארגזים בהם פצצות, כדורים, רימונים, פגזים. כול תחמושת
שנזדקקו לה במעוזים, בחלק מהרכבים הועמס מזון מיכלי דלק ומה לא
הרכבים היו מלאים בציוד, נקראנו לעלות עליהם, התיישבנו משני צדי הזחל"ם ומתחתינו התחמושת…
הנהג היה קצת שלומפר וקסדתו לא הייתה רכוסה, הוא הביט בנו.
"אני גדעון שירין," אמרתי
ואני בועז רוזמרין, שנינו מ 890," התגאה בועז, מנסה להתחיל שיחה עם הנהג ללא הצלחה יתרה.
הנהג ניראה מתוח מאוד, התרשמתי שלא הזיז לו מאיזה גדוד אנחנו. הוא משך בכתפיו וניסה להרגיע את עצמו.
אנחנו שלא ממש הבנו מה הולך לקרות היינו נינוחים, בודקים עוד פעם ועוד פעם את הנשק החגור הקסדה.
לאחר שעה של הכנות החלה השיירה לנוע אט אט עד שנעמדה בטור ארוך על הכביש.
חיילים רבים הביטו בנו מצדי הכביש. אסולין בדק בדיקות אחרונות. התחלנו לנסוע לכיוון התעלה,
שקט מתוח היה.
התופת
כל מה שראינו מסביב זה חול וחול ואת המחנה מתרחק מאחור. נוסעים קולטים בעיניים את המסביב.
השיירה החלה לעלות בעליה לא חדה וכשהגענו למעלה מראה עוצר נשימה ניגלה לעינינו,
מדבר לבן, כביש אספלט שחור באמצעיתו ומרחוק תעלת סואץ כחולה .מראה כל כך יפה.
שקט.
נסענו לאט מאוד ואז הפטיר הנהג "עכשיו מתחיל האקשן"… לפתע כל הרכבים כאילו בתזמון אחד החלו להגביר מהירות ולהשתגע,
כאילו אנחנו במרוץ של מכוניות פורמולה 1, שעטנו במהירות מטורפת ומתגברת אל התעלה, הרכבים קיפצו על המהמורות,
הנהגים ניסו להשתלט עליהם, אחזנו בצידי הזחל"ם כדי שלא נעוף החוצה.
טסנו במהירות שלא התאימה לכביש ולרכבים.
ואז…ואז…ניפתח הגיהינום עלי אדמות, עשרות רבות של פגזים, ממש גשם הומטר על השיירה,
הפגזים נפלו מימין משמאל מאחור מלפנים ועל הכביש, המטר לא הפסיק.
ערימות חול עלו השמימה וקולות הנפץ היו מחרישי אוזניים. חלק מהחול הפך שחור וריח חומר הנפץ חדר לאפנו ולריאותינו.
ניסינו להתחמק, השיירה שעטה קדימה בצרחות המנועים.
"תגביר מהירות," צעק בועז לנהג, "יותר מהר."
"אני עם הדוושה על הריצפה," השיב הנהג כולו חיוור כסיד. הבטתי בו והבנתי שכך אני ניראה. גשם הפגזים התגבר מרגע לרגע.
הנהג ניסה לפלס את דרכו מול החורים בכביש.
"שיפסיקו לרגע עם ההפגזה מה הם רוצים להרוג אותנו ?" צעקתי.
בועז הקשיב לי, הביט בי ואמר בקול רגוע שלא הבנתי מאיפה בא,
"איזה עקומים המצרים האלה אפילו לפגוע הם לא מסוגלים."
"סתום סתום," אני צועק, מפחד מעין הרע, מביט למטה אל ארגזי התחמושת. פתאום קלטתי שאין צורך לפגוע בנו ישירות.
גם רסיס טועה שיחדור את הזחל"ם, יעלה אותנו לשמיים בלי שאף אחד יוכל לדעת מי היה שם.
והרכבים שעטו קדימה הנהג התקרב במהירות עצומה לצומת. כולנו ידענו כבר שהיא מטווחת, לא אחת נפגעו שם שיירות ונהרגו חיילים.
הבטתי החוצה עם הרובה ביד, חשבתי לעצמי: גם מארב יכול פתאום לצוץ.
הרכבים נכנסו לצומת, פנו שמאלה ברעש מחריש אוזניים של השרשראות והצמיגים, כאילו עמדו להתהפך, מלווים במטר עצום של פגזים שכבר קרובים מאוד אלינו.
"סע כבר," צעק בועז לנהג, "סע כבר אתה זוחל," הנהג לא ענה, הצלחנו לעבור בשלום את הצומת וחומת חול החלה להסתיר אותנו מהמצרים אך לא מהפגזים.
"עוד מעט מגיעים למוצב," צועק הנהג. אנחנו למעלה עם עיניים פעורות ומדים רטובים מזיעה, הבטנו קדימה ואז ראינו מרחוק את המוצב.
המצב נואש אך לא רציני
הנהג שכנראה נשם לרווחה סוף סוף, טעה וירד מהדרך, הזחל"ם ניתקע בחול כמה מאות מטרים מהמוצב .
"אתה דפוק ? מה אתה עושה ?" צרחנו, קפצנו מיד למטה והתחלנו לרוץ בכל כוחנו למוצב מקווים שלא יגיע פגז טועה וישבש הכול.
בפתח המוצב עמדה דמות שנופפה לנו בידיים לאמור, "מהר יותר מהר יותר "
רצתי בכל כוחותיי, הנהג ובועז השיגו אותי, והבנתי שאני כמעט רץ במקום, כל הכוחות אזלו ממני, רצתי כמו בסרט עם הילוך איטי.
אין אויר הקסדה נשמטה לאחור והחגורה שלה חנקה לי את הגרון ובשרירים אין טיפת כוח, כלום.
והדמות צרחה אלי, "יותר מהר יותר מהר," אחרי זמן שניראה לי כמו שעות התקרבתי וראיתי שהדמות היא המ"פ שלנו רפאלי, שעמד בפתח כל אותו הזמן.
התקרבתי אליו הוא אחז בי ודחף אותי פנימה למוצב ואז אמר בקולו השקט שהיה בשבילי הכי מרגיע בעולם. "אתה יכול להוריד את הקסדה, כנס יתנו לך משהו לשתות ולאכול."
באה מנוחה ליגע
נכנסתי פנימה, פגשתי את החברים לאט לאט נרגעתי.
המוצב ומראהו נטע בי את ההרגשה שכאן לא ישיגו אותי הפגזים.
בינתיים בחוץ הגיעו הרכבים האחרים. דאגו לחלץ את הזחל"ם, להוריד את כל הציוד ולהעמיס את הרכבים במוצרים להחזרה, אפילו הצטרפו שני חיילים כדי לצאת הביתה.
בועז ניגש אלי ואמר, "שירין…. טוב .עשינו חצי עבודה עכשיו חוזרים למיתלה באותה הדרך…. ונקווה שנגיע בשלום."
הבטתי בו .לא עניתי.
דה ז'ה וו
כמה שנים אחרי צפיתי בקיבוץ בסרט "צייד הצבאים", הסרט התחיל בסצנה ארוכה של חתונה, אהבה, שמלה לבנה, חברות, נשיקות.
ואז הבמאי באבחת צילום, העביר אותנו הצופים בשנייה אחת, לאמצעיתו של קרב דמים בווייטנאם. מסוקים, פגזים, הרוגים פצועים ,דם.
הבטתי במסך מזועזע כולי הייתי רטוב מזיעה ולפתע הייתי בחזרה בתעלה.