טירונות

שמעון כהן

סנור

הטירונות עצמה הייתה במחנה סנור שהיה מחנה צבא ירדני לשעבר. כדי להגיע צריך לנסוע לכיוון שכם ואז מספר (3) ק"מ לפני העיר פונים צפונה
ואחרי עוד מספר ק"מ (8) נכנסים לכיוון ימין ומגיעים (עוד 5 ק"מ) . המחנה היה על הצלע המערבית של העמק, ומהצד השני התנוסס הר "קבר השייך".

סדר יום

הטירונות היתה בסגנון "האח הגדול" מהבוקר בחמש וחצי "השכמה" ועד שתיים עשרה בלילה היינו בתנועה מתמדת ותחת עין פקוחה של המפקדים.
אף פעם לא ידעתי מה עומד לקרות ומתי. והכל נעשה תחת לחץ זמן, צעקות זרוז של המפקדים וטרטורים. מיד אחרי ההשכמה יצאנו להתעמלות בוקר זריזה –
התרגילים כללו כפיפות שמיכה ובטן. תרגיל ה"זונה הקטנה" כלל שכיבה לאחור על מרפקי הידים והרמת הרגליים ופתיחתן וסגירתן מספר פעמים.
הייתה גם גירסה משוכללת יותר שנקראה (איך לא?) תרגיל "הזונה הגדולה".

אחרי התעמלות הבוקר צעדנו בשלשות לארוחת בוקר. כדי ל"הרוויח" את ארוחת הבוקר, עשינו בכניסה עליות מתח (על קורה מתוחה בין שני עמודים בגובה 2 מטר)
הארוחה כללה בדרך כלל: לחם, ביצה קשה, עגבנייה, גבינה לבנה והרבה ריבה ושוקולד ולפעמים דייסה לבנה שערבבתי בה סוכר או ריבה.

אחרי ארוחת הבוקר – מסדר בוקר שכלל: סידור מיטה, ניקוי הנשק, צחצוח נעליים, גילוח וגם עבודות כלליות כמו שטיפת הריצפה וניקוי.
לצורך הגילוח היה צריך ללכת לשירותים שהיו בביתן אחר. לחלק קטן היתה מכונת גילוח חשמלית – אבל הרוב השתמש בסכין –
ובגלל לחץ הזמן היו כאלה שעשו גלוח "יבש" כלומר ללא מים וללא קצף – מה שלעיתים הסתיים בלחיים זבות עם דם.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לאימונים שהתחילו בהסבר של המ"מ רון נעמן, הדגמה ואז תירגול. אלו שלא תירגלו וחיכו לתורם "הועסקו" (=טורטרו)
על ידי אחד ממפקדי הכיתות. הפסקת שק"ם (אם היתה) כללה הגעה לשק"ם עמידה בתור ואכילה וחזרה. בדרך כלל עד שהגעתי לדלפק כבר היה סוף הזמן
כך ששתיתי את הקולה במהירות ודחסתי את ה"מצופה" מיד אחריו. התוצאה הבלתי נמנעת היתה שהבטן התנפחה מכל הגזים ואחרי כמה דקות לא נעימות
הכול יצא בגרפס מחריש אוזניים.

"תרגול חוזר" של "עמידה בזמנים"

בערב האימונים נגמרו בערך בתשע – ושוחררנו לביתן, אבל לא להרבה זמן. אחרי זמן קצר היה מופיע המפקד התורן בדלת וכמובן מתקבל בקריאת "הקשב".
מכאן היה "טקס" קבוע שהתחיל באחד מהמשפטים: "לא עומדים בהקשב, אהה?, שמים זיין? לא עומדים בזמנים? מאוננים אהה?" ואז היינו יוצאים החוצה
לקור של חודש דצמבר  כדי להאזין ל"נאום" על כמה שאנחנו צריכים "להשתפר" ושבעצם אנחנו "צנחני שוקולד" וכל היום "שמנו זיין" ועכשיו כבר
"תראו מאיפה משתין הדג". לאורך כל הנאום כמובן שלא יתכן שנעמוד ככה ב"סתלבט" – עמדנו "אחד על השני" כלומר אחד עומד ונושא את חברו
בישיבה על הכתפיים (= "גמלים"), או בסוג של שכיבה אלכסונית על גבי הפק"ל (תרמיל הגב עם שק השינה) שהיה על הגב, וכמובן לא לשכוח את הנשק,
החגור וכובע הפלדה במשקל כולל של כ 200 ק"ג. בין קטע אחד לשני (בנאום …) היה המפקד צריך לחשוב על מה הוא יאמר… ואז הוא היה שולח אותנו בריצה
לאחד העמודים בסביבה וחזרה (כמובן עם החבר על הגב) תוך ציון הזמן (30 שניות) שכולם צריכים כדי לרוץ הלוך וחזור – לעמוד שוב בשלשות – ולצעוק "הקשב".
ה"חניך תורן" היה צועק "הקשב" ואז היה המפקד היה מרים את היד עם השעון (לא תמיד היה לו שעון …) מסתכל במבט מלא אכזבה ו"מתאונן" ש "שוב לא עמדתם בזמנים".
וכך היה נמשך לו הערב כשהמפקד לא זז ולו מטר ממקום עומדו – ואנחנו מאזינים לנאום מתמשך תוך כדי העמסת חבר וריצה לעמודים.

לכל האירוע הזה קראו "תרגול חוזר" של "עמידה בזמנים" (חס וחלילה להשתמש במילה "טרטור"), או בגרסה אחרת תז"ז (תרגיל זלזול בזמנים). בדרך כלל (במחלקה 3 לפחות… )
הטרטור הזה היה מסתיים תמיד בסביבות השעה 11:30 שאז "פתאום" קרה ש "עמדנו בזמנים". המפקד סיים את "תרגול חוזר" והוציא מכיסו רשימה של "עבריינים" שנרשמו במשך היום
כמי "נתפסו" על ידי אחד המפקדים. ואז נקבעה רשימת השמירה לאותו לילה.

ה"טקס" הזה היה שקוף וידוע – אבל היו כאלה שעדיין חשבו שאם ישתדלו לעמוד בזמנים (כלומר שכולם יגיעו לעמוד וחזרה ב 30 שניות) אז הטרטור יסתיים לפני הזמן הקצוב.
אבל נדמה לי שזה אף פעם לא קרה… יוסי לוי (המכונה "סבן" מלשון "לסבן" כלומר "לתחמן") הבין את הפרינציפ וכך כאשר נשלחנו בריצה לעמוד – הוא הגיע עד לעמוד –
ונשאר שם למנוחה עד לסיום קטע הנאום הבא – ואז בפעם הבאה שרצנו (לאותו עמוד) הוא הצטרף לחוזרים.

לחלק מהחברה הקטע הזה היה קשה ביותר, במיוחד 'גמלים'. נדל היה אחד מהם – הוא הגיע עם כושר וחוסן גופני לא מספיקים, אבל עם כוח רצון של ברזל (של גינגי).
האגדה מסביב לנדל הייתה שהוא הגיע לראיון הקבלה ואמר ששמו נדל. באותו זמן מפקד החטיבה היה גם כן נדל (לימים האלוף חיים נדל). יתכן וועדת הקבלה לא רצתה לעשות "טעות"
ולהסתבך עם המח"ט ו… הוא התקבל. נדל היה בן זוג טוב ל"אחד על השני" בגלל משקלו הקל ואופיו החביב. רון נעמן המ"מ לקח את נדל בתור אתגר אישי –
הוא זיהה את הרצון הבלתי מתפשר של נדל לסיים את "המסלול" ואמר באחת הפעמים בטירונות: "גם מי שאין לו כושר, אבל רוצה – יסיים".