שמעון כהן

פלוגה ב (רפאלי) – גדוד 890

טרום טירונות

נסיון קרבי 

הנסיון הקרבי הראשון שלי היה דווקא בקיץ לפני הגיוס. אחרי בחינות הבגרות יצאתי לעבוד בהנחת כבל תקשורת בין המוצבים בצפון בקעת הירדן.
באותה תקופה היו חדירות רבות בבקעה (שכונתה "ארץ המרדפים"). ערב אחד כשנסענו למלון – אני יושב בטנדר מאחור ופתאום רואה אשכול של
"ענבים" וורודים מתקרב אלי במהירות מכיוון גדר המערכת. מחבלים ירו עלינו נותבים – באינסטינקט נשכבתי על הרצפה והנהג ששמע את היריות
נתן גז וברחנו משם. למחרת דברנו עם צנחני 202 שהיו בקו – הם שמעו על כוונתי להתגייס לצנחנים והסתכלו עלי במבט של "השתתפות בצער".

 מבחן קבלה

עם הגיוס הגעתי לבק"ום, כדי להתקבל לצנחנים היה צריך לעבור ראיון. נכנסתי לחדר שבו ישבו כמה "צנחנים" ובמרכז השולחן ישב רפאלי.
הוא שאל אותי כמה שאלות ואחר כך אמר שארד ל 40 "כפיפות שמיכה". האמת שיכולתי לעשות יותר אבל שמעתי מאחרים (שהיו לפני) 
שבעצם הכוונה שה"נבחן" יגיע למקסימום יכולתו ואז כש"ישבוק" על הריצפה מ"אפיסת כוחות" יבקשו ממנו לעשות עוד עשר.
עם המידע הזה עשיתי כ 30 כפיפות ואז "שבקתי" וכאמור התבקשתי לעשות עוד עשר (כהפגנה של נחישות ?). כמובן שיכולתי וכך התקבלתי לצנחנים.

מחנה הגדוד

מהבקו"ם הגענו למחנה של גדוד "שמונה מאות טיפשים" בכפר יונה – לפני שגויסו רוב החברה. מיד בכניסה הייתה רחבת מסדרים וכמובן כיכר קטנה היא "כיכר השמוק".
זה היה "שמוק" דק מאוד בדמות עמוד חשמל שעמד באמצע הכיכר, אבל בגיל הזה לכל דבר הייתה אסוציאציה מינית. מעבר לעבודות רס"ר היינו גם צריכים לשמור בלילות.
אבל מכיוון שלא היה לנו נשק, פקדו עלינו לשמור עם "את חפירה" וכך הסתובבנו כל לילה עם "את חפירה" בהיכון.

טירונות

סנור

הטירונות עצמה הייתה במחנה סנור שהיה מחנה צבא ירדני לשעבר. כדי להגיע צריך לנסוע לכיוון שכם ואז מספר (3) ק"מ לפני העיר פונים צפונה
ואחרי עוד מספר ק"מ (8) נכנסים לכיוון ימין ומגיעים (עוד 5 ק"מ) . המחנה היה על הצלע המערבית של העמק, ומהצד השני התנוסס הר "קבר השייך".

סדר יום

הטירונות היתה בסגנון "האח הגדול" מהבוקר בחמש וחצי "השכמה" ועד שתיים עשרה בלילה היינו בתנועה מתמדת ותחת עין פקוחה של המפקדים.
אף פעם לא ידעתי מה עומד לקרות ומתי. והכל נעשה תחת לחץ זמן, צעקות זרוז של המפקדים וטרטורים. מיד אחרי ההשכמה יצאנו להתעמלות בוקר זריזה –
התרגילים כללו כפיפות שמיכה ובטן. תרגיל ה"זונה הקטנה" כלל שכיבה לאחור על מרפקי הידים והרמת הרגליים ופתיחתן וסגירתן מספר פעמים.
הייתה גם גירסה משוכללת יותר שנקראה (איך לא?) תרגיל "הזונה הגדולה".

אחרי התעמלות הבוקר צעדנו בשלשות לארוחת בוקר. כדי ל"הרוויח" את ארוחת הבוקר, עשינו בכניסה עליות מתח (על קורה מתוחה בין שני עמודים בגובה 2 מטר)
הארוחה כללה בדרך כלל: לחם, ביצה קשה, עגבנייה, גבינה לבנה והרבה ריבה ושוקולד ולפעמים דייסה לבנה שערבבתי בה סוכר או ריבה.

אחרי ארוחת הבוקר – מסדר בוקר שכלל: סידור מיטה, ניקוי הנשק, צחצוח נעליים, גילוח וגם עבודות כלליות כמו שטיפת הריצפה וניקוי.
לצורך הגילוח היה צריך ללכת לשירותים שהיו בביתן אחר. לחלק קטן היתה מכונת גילוח חשמלית – אבל הרוב השתמש בסכין –
ובגלל לחץ הזמן היו כאלה שעשו גלוח "יבש" כלומר ללא מים וללא קצף – מה שלעיתים הסתיים בלחיים זבות עם דם.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לאימונים שהתחילו בהסבר של המ"מ רון נעמן, הדגמה ואז תירגול. אלו שלא תירגלו וחיכו לתורם "הועסקו" (=טורטרו)
על ידי אחד ממפקדי הכיתות. הפסקת שק"ם (אם היתה) כללה הגעה לשק"ם עמידה בתור ואכילה וחזרה. בדרך כלל עד שהגעתי לדלפק כבר היה סוף הזמן
כך ששתיתי את הקולה במהירות ודחסתי את ה"מצופה" מיד אחריו. התוצאה הבלתי נמנעת היתה שהבטן התנפחה מכל הגזים ואחרי כמה דקות לא נעימות
הכול יצא בגרפס מחריש אוזניים.

"תרגול חוזר" של "עמידה בזמנים"

בערב האימונים נגמרו בערך בתשע – ושוחררנו לביתן, אבל לא להרבה זמן. אחרי זמן קצר היה מופיע המפקד התורן בדלת וכמובן מתקבל בקריאת "הקשב".
מכאן היה "טקס" קבוע שהתחיל באחד מהמשפטים: "לא עומדים בהקשב, אהה?, שמים זיין? לא עומדים בזמנים? מאוננים אהה?" ואז היינו יוצאים החוצה
לקור של חודש דצמבר  כדי להאזין ל"נאום" על כמה שאנחנו צריכים "להשתפר" ושבעצם אנחנו "צנחני שוקולד" וכל היום "שמנו זיין" ועכשיו כבר
"תראו מאיפה משתין הדג". לאורך כל הנאום כמובן שלא יתכן שנעמוד ככה ב"סתלבט" – עמדנו "אחד על השני" כלומר אחד עומד ונושא את חברו
בישיבה על הכתפיים (= "גמלים"), או בסוג של שכיבה אלכסונית על גבי הפק"ל (תרמיל הגב עם שק השינה) שהיה על הגב, וכמובן לא לשכוח את הנשק,
החגור וכובע הפלדה במשקל כולל של כ 200 ק"ג. בין קטע אחד לשני (בנאום …) היה המפקד צריך לחשוב על מה הוא יאמר… ואז הוא היה שולח אותנו בריצה
לאחד העמודים בסביבה וחזרה (כמובן עם החבר על הגב) תוך ציון הזמן (30 שניות) שכולם צריכים כדי לרוץ הלוך וחזור – לעמוד שוב בשלשות – ולצעוק "הקשב".
ה"חניך תורן" היה צועק "הקשב" ואז היה המפקד היה מרים את היד עם השעון (לא תמיד היה לו שעון …) מסתכל במבט מלא אכזבה ו"מתאונן" ש "שוב לא עמדתם בזמנים".
וכך היה נמשך לו הערב כשהמפקד לא זז ולו מטר ממקום עומדו – ואנחנו מאזינים לנאום מתמשך תוך כדי העמסת חבר וריצה לעמודים.

לכל האירוע הזה קראו "תרגול חוזר" של "עמידה בזמנים" (חס וחלילה להשתמש במילה "טרטור"), או בגרסה אחרת תז"ז (תרגיל זלזול בזמנים). בדרך כלל (במחלקה 3 לפחות… )
הטרטור הזה היה מסתיים תמיד בסביבות השעה 11:30 שאז "פתאום" קרה ש "עמדנו בזמנים". המפקד סיים את "תרגול חוזר" והוציא מכיסו רשימה של "עבריינים" שנרשמו במשך היום
כמי "נתפסו" על ידי אחד המפקדים. ואז נקבעה רשימת השמירה לאותו לילה.

ה"טקס" הזה היה שקוף וידוע – אבל היו כאלה שעדיין חשבו שאם ישתדלו לעמוד בזמנים (כלומר שכולם יגיעו לעמוד וחזרה ב 30 שניות) אז הטרטור יסתיים לפני הזמן הקצוב.
אבל נדמה לי שזה אף פעם לא קרה… יוסי לוי (המכונה "סבן" מלשון "לסבן" כלומר "לתחמן") הבין את הפרינציפ וכך כאשר נשלחנו בריצה לעמוד – הוא הגיע עד לעמוד –
ונשאר שם למנוחה עד לסיום קטע הנאום הבא – ואז בפעם הבאה שרצנו (לאותו עמוד) הוא הצטרף לחוזרים.

לחלק מהחברה הקטע הזה היה קשה ביותר, במיוחד 'גמלים'. נדל היה אחד מהם – הוא הגיע עם כושר וחוסן גופני לא מספיקים, אבל עם כוח רצון של ברזל (של גינגי).
האגדה מסביב לנדל הייתה שהוא הגיע לראיון הקבלה ואמר ששמו נדל. באותו זמן מפקד החטיבה היה גם כן נדל (לימים האלוף חיים נדל). יתכן וועדת הקבלה לא רצתה לעשות "טעות"
ולהסתבך עם המח"ט ו… הוא התקבל. נדל היה בן זוג טוב ל"אחד על השני" בגלל משקלו הקל ואופיו החביב. רון נעמן המ"מ לקח את נדל בתור אתגר אישי –
הוא זיהה את הרצון הבלתי מתפשר של נדל לסיים את "המסלול" ואמר באחת הפעמים בטירונות: "גם מי שאין לו כושר, אבל רוצה – יסיים".

סדרת ירי בפלמ"חים

כחניך תנועת נוער הייתי יוצא לשלושה טיולים של שבוע כל שנה – כולל שינה בחוץ בשקי שינה ואכילת "קונסרווים" (=קופסאות שימורים) – כך שהסדרה בפלמ"חים הייתה לי די קלה.
הייתה הרגשה של סוף כל סוף מקבלים רובה ויורים למטרות. בזמן שלא היינו במטווחים למדנו לעשות "פזצטא"
(= פול, זחל, צפה, טווח, אש. המדקדקים היו מוסיפים את ה-א' גם בתחילת הביטוי) והתגנבות יחידים.

המ"כ אורי נויגרשל (שנהרג אחרי שחרורו בתאונת אופנוע) היה ממש בסדר – תמיד מחייך ונותן הרגשה שגם טרטורים הם חלק מה "פָאן" (=FUN). פעם הוא תפס אותי מזמזם את השיר
" YESTERDAY " של החיפושיות שהיה אז להיט גדול. אורי הסתכל אלי עם חיוך של התחשבות ואמר לי "יסטרדיי אההה?" – יעני "איך היה טוב אתמול – ואיפה אתה היום?"

אסולין היה אז סמל המחלקה שלנו – הרבה לא ראינו אותו – זכור לי ערב גשום אחד שהוא הופיע במאהל – עמדנו בשלשות והוא חילק שכמיות
(משהוא כמו שקלינט איסטוד השליך על עצמו בסרט "הטוב הרע והמכוער" רק מפלסטיק) נגד הגשם. אחרי שכולם חתמו והחזיקו את השכמיות ביד –
הוא פקד עלינו להתכסות עם השכמיות. הגשם שירד טפטפ קלות – אבל על פניו של אסולין עלתה הבעה של שאט נפש – כנראה עברה לו המחשבה => "ככה לא נראים צנחנים" בראש.
הוא פקד עלינו להוריד את השכמיות ולקח אותן !!

מסע אלונקות   ( 42   ק"מ)

באחד מימי חמישי בערב, אחרי יום אימונים מלא, יצאנו למסע של כשבע (7) שעות למרחק "קצר" של 42 ק"מ מסנור צפונה עד כמעט לעיר ג'נין – משם דרומה לקו של נתניה –
וחזרה לבסיס. הפקודה הייתה לבוא עם נשק וחגור, חולצה ומכנסיים (למרות שזה היה שיא החורף) בדיעבד זה הסתבר כרעיון נכון, כי מהר מאוד המאמץ הרב חימם את הגוף
וכל מעיל או גטקס (תחתוני חורף ארוכים) היו יותר ממיותרים = הם היו ממש בלתי נסבלים.

לכל שמונה אנשים נפתחה אלונקה ואחד החברה נשכב עליה. השמונה האחרים חילקו את הזמן (ארבעה – ארבעה) בסחיבת האלונקה או בריצה ליד. הרעיון היה "פשוט":
בראש צעד? (רץ!) המ"מ רון נעמן, ואחריו האלונקות כאשר ליד כל אחת מהאלונקות רץ מ"כ שנותן פקודה להחלפה. וכך כל חצי ק"מ הייתה ניתנת הפקודה להחליף
וארבעה חברה מחליפים את ארבעת הסוחבים. בזמן ההחלפה קצב ההתקדמות כמובן יורד – אבל זה לא השפיע על המ"מ שהמשיך ללכת בקצב מטורף – התוצאה
הייתה שמיד אחרי ההחלפה היה צריך הצוות הסוחב להיכנס לריצה מטורפת בכדי לצמצם רווחים. השורה התחתונה: עם שני צוותים וקצב הליכה כזה היינו
חצי מהזמן בריצה מתחת לאלונקה – ובחצי השני מנסים להתאושש תוך כדי ריצה ליד הצוות שסוחב עכשיו. ואירית הפקידה הפלוגתית 🙂 הלכה כמובן אתנו כל הדרך.

בסיום המסע, יום שישי לפנות בוקר אחרי 30 שעות של פעילות מאומצת, הולכים לישון ? מה פתאום – התחלנו להכין מסדר מ"פ לקראת היציאה לסוף שבוע –
התמונות היו די מצחיקות, אנשים שניקו את הנשק נרדמו באמצע התנועה – וכך קרה שרפאלי שבא לביקור בביתן – לא התקבל בקריאת הקשב (כך לפחות סיפרו לי…)

לישון

בן אדם רגיל הולך לישון… בתאוריה בצנחנים זה היה דומה, כי לפי חוקי מטכ"ל היו חייבים לישון שש שעות בלילה. במחלקה 3 האימונים + "תרגול נוסף"
היו נגמרים בסביבות 11:30 עד 12:00 והשכמה ב 5:30 בבוקר (נראה כמו שש שעות… ). בפועל הזמן הזה כלל מקלחת אחרי יום אימונים של 18 שעות ללא מנוחה,
לזה נוספה לעיתים שעת שמירה. הרצון לישון היה חזק והשינה הייתה עמוקה… כך שהרבה אנשים הופתעו בבוקר בהשכמה ש"כבר" נגמרה השינה –
כדי להנות יותר מהשינה היו כאלה שהזמינו מהשומרים השכמה רק בשביל שיגידו להם שנשארה להם עוד שעה לישון (מה שנקרא: כל אחד וההנאות שלו …).

החובש הפלוגתי היה נכנס לעיתים לחדר לפני השינה (ומתקבל ב"הקשב" כמובן). הוא היה פוקד עלינו לעמוד על המיטות עם תחתונים ועובר ביננו ופוקד
על כל אחד ללחוץ על קצה איבר המין, כנראה סוג של בדיקה למקרה של מחלת מין.

"הקפצת כוננות" הייתה אירוע נוסף במסגרת זמן השינה, בשעה בלתי ברורה היה צוות המפקדים מעיר את כולם בצעקות של "כוננות" והיינו צריכים לעמוד כולם
בחוץ בשלשות עם נשק-חגור-כפל"ד – תוך 30 שניות (אפשר לנסות בבית…)

במצב שכל שניית שינה הייתה חשובה – היו כאלה שהלכו לישון עם הבגדים ואפילו עם הנעלים – וכך הרוויחו מספר שניות יקרות של שינה – וגם עמדו בזמנים.
המפקדים לא ממש אהבו את הרעיון הזה של שינה עם בגדים ונעליים ועל כן היו בודקים את כולם עם תחתונים לפני השינה וגם מדי פעם בלילה.

בימי חמישי היה מה שנקרא "לילה לבן" שהתחיל בשעות הערב בפעילות של מסע או "תרגול" ארוך אל תוך שעות הבוקר של יום שישי. אחר כך היה צריך להכין מסדר המפקד,
וזה כבר ענין הרבה יותר מסובך ממסדר בוקר. לקראת המסדר והיציאה הביתה (אם הייתה כזו) כולם כבר היו שפוכים. כשהייתי מגיע הביתה לקראת יום שישי אחרי הצהריים –
זה לא היה נדיר שהייתי אוכל ונרדם עד למחרת אחרי הצהריים, כלומר כ 18 שעות שינה רצופות. באחת מהשיחות עם המ"מ רון נעמן "התלוננתי" (ברוב טיפשותי) על כך
ש"אני מגיע הביתה וכל הזמן ישן, אז בשביל מה זה טוב?" – רון נעמן לא היסס לרגע וענה לי: "אז אל תצא".

לישון באוהל סיירים זה ענין בפני עצמו – קודם כל צריך בן זוג טוב (ליפשיץ) ואז תוקעים שני יתדות ראשיים, מהם קושרים שני חלקים של ברזנט (מה שנקרא "פלגת אוהל")
ומהדקים לרצפה בעזרת יתדות קטנים. המהדרין היו מרפדים את הרצפה במזרון של צמח "סירה קוצנית" שהקוצים רוככו על ידי דריכה עם הנעליים. את שק השינה מניחים
לאורך על הקוצים ואת הקיטבגים (היו שניים) מניחים כמשענת לראש. בחורף היה צורך לחפור תעלות ניקוז בין שני שקי השינה כדי שהמים יעברו באמצע.

בסדרות בשטח – משטר שעות השינה היה הרבה יותר "חופשי" וגם מיקום המאהל לא היה קבוע. אחד העונשים הלא נעימים (במסגרת שעות השינה) נקרא "להעביר את המאהל"
שאז צריך היה לקפל את כל הציוד לעבור לגבעה הסמוכה (תשאלו את מחלקה 2 …) ולהקים את המאהל מחדש (לא פשוט בליל חורף רטוב וקר) מעבר לברדק שזה יוצר – זה גזל הרבה שעות שינה…

למרות הפתגם הידוע "קשה באימונים – קל בקרב" הסתבר שבמציאות של המלחמה בתעלה ה"קושי" של האימונים בחוסר שינה היה קל יחסית למה שהיה נדרש בפועל במוצבים. שעות השינה היו בסך הכול ארבע,
והן חולקו לשתיים-שתיים. כלומר שומרים שעתיים וישנים שעתיים. בנוסף בגלל החשש של תקיפת המוצב – ישנו עם בגדים וחלק מהזמן גם עם נעליים.

בגלל המחסור בשעות שינה היה ניסיון לנצל כל מצב כדי לישון. למשל: יושבים לרגע בין אימון לאימון, מקפלים רגליים מניחים את הראש וישנים. במסע ניווטים בין טול כרם לבקעת יריחו – הלכנו שעה ואז
למשך 10 דקות נשכבנו על הרצפה וישנו. היו כאלה שגם ניצלו את הזמן במסדרים בעמידה תוך כדי השענות על הרובה ועצמו עיניים. הכי "משעשע" היה לראות אנשים נרדמים תוך כדי הליכה במסע,
זה נשמע בלתי-אפשרי אבל הרעיון היה להצליב את הנשק עם הרצועה על הגוף (שחס וחלילה לא ייפול) ואז ללכת תוך כדי אחיזה בחגור של חבר. במצב זה אפשר לעצום עיניים ולנחור בעוד הרגליים
מוליכות אותך אחרי המוביל. בזמן הטירונות אסור היה לחבר את הרצועה לרובה ואז היה צריך לתקוע את הנשק בין החגור לבין הגוף וכך אפשר היה להירדם בהליכה.

מאז – כשאני אומר שאני הולך לישון, אפשר לספור מקסימום עד שלוש ואני כבר נוחר.

מסדר המפקד

אחרי שבוע של אימונים לא פשוטים צריך ניקון יסודי מהסוג של ערב פסח. וכך אחרי אימוני יום חמישי ארוך שנכנס לתוך יום שישי בבוקר, היה צריך להכין מסדר המפקד שכלל: ניעור שמיכות וקיפול,
ניעור וניקוי כל תוכן הקיטבגים, פירוק הכדורים מהמחסניות, פרוק המחסנית לארבעה חלקים (מסגרת, תושבת, קפיץ, סוגר) וניקוי, פירוק וניקוי הנשק כולל הקנה והמנגנון, ניקוי את החפירה, הכנת הפ"קל
(סכין גילוח, שרוך, תחבושת, נייר טואלט), מלוי המימיות, סידור ההסוואה של הקפל"ד, ניקוי כלי האוכל. וגם עבודות כלליות של ניקוי המאהל/חדר  ניקוי השירותים.

"מסדר נוסף" היה ארוע לא רצוי בהחלט, הוא היה גוזל זמן יקר נוסף על חשבון השינה או זמן יציאה הביתה.

בוחן "כושר גופני"

כדי לסיים את הטירונות ב"הצלחה" היה בסוף הטירונות בוחן "כושר גופני". התכוננו אליו במשך כל שלושת חודשי הטירונות. המסלול היה עם חגור ונשק וכלל: ריצה למרחק שלושה קילומטר,
קטע מכשולים של כקילומטר ולסיום עוד ריצה של קילומטר. קטע המכשולים היה אוסף של "מכשירי עינויים" מסוגים שונים: זחילה מתחת לגדר תיל, טיפוס על חבל לגובה של כ 10 מטר,
מעבר קיר בגובה 3 מטר, הליכת שיווי–משקל על קורָה, טיפוס על מדרגות מ-קורות וירידה בצד השני. החלק של המכשולים היה קשה בפני עצמו – אבל עוד יותר קשה בגלל שהגענו אליו
אחרי ריצה של שלושה קילומטר. את כל המסלול של כחמישה קילומטר היה צריך לעבור בפחות מ 15 דקות (מקווה שאני זוכר טוב …)

בווריה

מסע 70 ק"מ

זה היה המקרה הקלאסי של קשקוש שהגשים את עצמו והפך למסע מייגע לבסיס בכפר יונה. היה זה נגילה יעקב (כך אומרים יודעי? דבר?) ששאל את אירית "זה נכון ששמענו שחוזרים מהשטח
(ליד רמלה) לבסיס ברגל?" ומשם זה התגלגל לשאלה של אירית למ"פ ואצל רפאלי זה הפך למציאות.

אני לא זוכר הרבה מן המסע הזה – כי ברובו כפות הרגליים שלי היו מלאות בשלפוחיות והכאב היה נורא – כך שהלכתי על הקצוות תוך כדי הטיית כפות הרגליים לצדדים ב45 מעלות.
בסוף השבוע כשהגעתי הביתה (בקושי …) אמא שלי נחרדה ולקחה אותי לחדר מיון – שם משחו לי את כפות הרגליים ביוד ירוק וציוו עלי 7 (שבעה !!!) ימי גימלים.
אבל הגימלים היו עניין תאורטי, לפני כל יציאה הביתה דאגו המפקדים להבהיר לנו שלא נעז לחשוב ש"גימילים" פירושו שלא מתייצבים בבסיס בזמן.
וכך ביום ראשון התיצבתי (עם הליכת ברווז ) בבסיס וכאילו לא אירע דבר => חזרתי לאימונים כרגיל.

מלחמת ההתשה

אחרי טירונות קרה של חורף, קורס צניחה בכיף ואימון מתקדם הגענו לתעלה.
זה היה במאי 1970 ממש רחוק מה"ארץ" –
התמקמנו בתוך מעבר המיתלה.  המיתלה …
שם עם הרבה משמעות למי שעקב אחרי תולדות הצנחנים במלחמת סיני.
"הנה … (חשבתי לעצמי) אחרי ה"ההחמצה" של מלחמת ששת הימים –
– אני מוצא את עצמי צנחן, במלחמה! במעבר המיתלה !"

בסיום האמון המתקדם הייתי אמור לקבל "עוזי" במקום הרובה פ-ן הבלגי
אבל זה לא קרה – בשיחה עם ה מ"מ לפני הירידה ל"קו" בתעלה "הזכרתי" לרון
כששאלתי "מדוע יש לי עוזי ארוך קנה ?" רון חייך שהבין, אבל זה לא שינה.
בשטח זה התברר כהחמצה כי החול והרוח גרמו לרובי הפ-ן להיתקע ללא יכולת נעילה.

המפקדה הגדודית מוקמה בין הואדיות שמרכיבות את מעבר המיתלה.
רוב חיילי הפלוגה ירדו למעוזים על קו התעלה ואני ועוד מספר חיילים
נשארנו עם הסמל אסולין כדי לארגן וללוות את שיירות ההספקה למוצבים.

סדר היום היה פשוט – בלילה שמירות, בבוקר מסדר די חפיף, אחר כך מעלים ארגזי אוכל
ותחמושת לזחלמים ולקראת הצהריים יוצאים למוצבים.
הזחלמים היו "כרכרות" מוזרות: מקדימה זוג גלגלים גדולים ומאחור שני זחלים
מלמעלה כמובן פתוח ללא הגנה. ההגה היה לא-הידראולי מה שהפך את הנהיגה
לאומנות-ידים – כלומר איך לנהוג בלי לשבור את הידיים.

הנהגים היו אנשי מילואים ורעדו מפחד (אנשים "מבוגרים" בני 30 עם משפחות)
כל בוקר אסולין היה צריך לשכנע אותם לעלות לרכב ולנהוג – ואנחנו צחקנו

הנסיעה עצמה למוצב הייתה דומה לסצנה ממערבון
ה"טובים" (זה אנחנו) על ה"כרכרות" נוסעים במהירות המירבית (50 קמ"ש) של הזחלם
ומסביב האינדיאנים (המצריים) בלתי נראים יורים עלינו פגזים שמתפוצצים מכל עבר.
במיוחד התגברה האש בצומת דרכים שהיתה בין מעבר המיתלה לבין המוצב.
למזלנו הצומת הייתה מרוחקת מהתעלה מספר קילומטרים כך שהמצריים ירו כשראו
ענני חול – התוצאה הסופית הייתה שעברנו בשלום

אחר כך הגענו למוצב ה"כפר" שם כבר היה לאויב יותר פשוט (זה היה 100 מטר מהקו המיצרי)
ומטר עז של פגזים מכל הסוגים ירד על המוצב בדיוק כשנכנסנו.
התרגולת היתה פשוטה – מגיעים למוצב – ומיד רצים לבונקר.
מחכים 15 דקות עד שנהיה קצת שקט ואז יוצאים לראות מה נשאר ומה נפגע?

באחד הימים במיתלה היתה התקהלות בפינת המחנה
הגענו לשם וראינו שתי גופות של חיילים מצריים שחדרו
לתוך סיני ומארב שלנו תפר אותם עם מאגים.

אחרי חודש וחצי בתור מלווה הגעתי למוצב הכפר
זה נראה לי יותר "שווה" כי זה היה יותר קרוב לאויב.
קבלתי משרוקית שחברתי בדבק לדיסקית האישית ותליתי על הצוואר

המצרים נהגו לירות פגזי מרגמה 60 מילימטר מעברה השני של התעלה
ממרחק קצר של 100-200 מטר
במוצב הרעש נשמע כמו חליצת פקק מבקבוק, או טריקת דלת
האוזניים היו בהיכון – כל רעש קטן – מיד שריקה במשרוקית – ורצים
מי לבונקר – ומי ל"שפניות" שכמה מהן היו מפוזרות במוצב.

"שפניה" – שטח בגודל שתי בלטות (40 סמ) על 5 בלטות
שהיה מכוסה בשקיות של אבנים ושקי חול  בגובה 70 סמ
בפינה בצד היתה כניסה דרכה אפשר היה לזחול פנימה
ולשלב בצד השני כשהרגליים צמודות חזק חזק לחזה
למה? כי באחת הפעמים כשישבתי בפנים נפל פגז על הפתח
וריסס את הצד הפנימי של השפניה – למזלי ישבתי עם רגליים צמודות לחזה 🙂

סדר היום היה די  מעניין …
בלילה מ 11 עד 7 בבוקר – שומרים 2 שעות וישנים 2 שעות
וחוזר חלילה = סל הכל 4 שעות שינה
בבוקר מסדר בשמונה ואחר כך עבודות ביצורים
שעיקרן מילוי שקים בחול ודיפון התעלות שספגו פגיעות מהמטר
הבלתי נפסק של פגזים ויריות. נשמה לי שרק בשבת היתה הפסקה
ברוטינה הדורשת הזאת.

באחת הפעמים שהייתי בחוץ עבר מטוס מיצרי מעל המוצב בטיסה נמוכה
זאת הייתה הזדמנות בודדת בשבילי לירות עליו עם המאג

במקרה אחר שמרתי בלילה בעמדת השער,
גיפ של אחד המפקדים עמד בסמוך חטף פגז ועלה באש.

באחד ממסדרי הבוקר שכחתי לסובב ולסגור את הכפתור הווסת
רון נעמן תפס אותי – למזלי זה היה יום ההולדת ה19 שלי והוא פטר אותי מעונש.

האירוע הדרמטי הייתה הפגיעה בשאול וייצמן – בחור חביב ושובב רציני
באותו רגע הייתי באחת התעלות כשהבנתי שהוא חטף כדור בראש.
זה לא נשמע טוב – ואחרי שפונה – נתבקשתי לנקות אחריו
ולאסוף את השכפ"ץ (שיכבת פיצוץ) והכפל"ד (כובע פלדה) ולנקות אותם מהדם.

בוקר אחד יצא סיור שלנו עם הנגמ"ש לכיוון מוצב המזח
בדרך היה חור בסוללה והמצריים חיכו לנו "בסיבוב" וירו בדיוק כשדהרנו
למזלנו לא נפגענו.

בסיום הקו חזרו כולם למיתלה – עלינו על משאית עם כל הציוד
והתחילה נסיעה למחנה בכפר יונה.
כולם היו עייפים כל כך שכל החלקה נשכבנו על קרקע המשאית
אחד על השני עם כל הציוד ונרדמנו במה שנראה כמו אורגיה
ידים ורגליים היו זרוקים אחד על השני ולאף אחד זה לא הפריע
כי ישנו 12 ואולי יותר שעות

קורס מ"כים

מסע לשום מקום

מסע אחר שזכור לי (אם כי נדמה לי שהיה בקורס מכי"ם) נועד לחזק את כושר הסיבולת שלנו – אבל לאו דווקא במובן הפיזי של המילה.
יצאנו משער הבסיס עם אלונקה אחת, לא נאמר לנו מהי המטרה, הזמן או המרחק, וגם המ"מ שהלך בראש לא נראה ממש ממהר לשום מקום.
משער הבסיס ב"סנור" פנינו ימינה והתחלנו ללכת עם האלונקה מספר קילומטרים, במקום בלתי ברור הסתובבנו לאחור חזרה לכיוון הבסיס.
לתומי חשבתי שבזה מסיימים – אבל המ"מ התקרב בהליכה איטית לשער הבסיס ו… המשיך הלאה לצד השני, לאן?

אחרי עוד מספר קילומטרים – הסתובבנו בחזרה ושוב התקרבנו בהליכה איטית לשער הבסיס, ליד השער ההליכה הייתה עוד יותר לאט ואז שוב
עברנו לצד השני 🙂 ??!?. כמה פעמים נמשך הדבר הזה – לא זכור לי. אבל, הרעיון היה כנראה להדגים לנו את הפתגם הידוע: "שום דבר אינו גמור –
עד שהוא גמור" ו-ב-אנגלית: Nothing is Over – until it is over

מפקדת הפלוגה

רפאלי מ"פ

את רפאלי המ"פ כמעט ולא ראיתי, המפגש הראשון היה ב"וועדת הקבלה", אחר כך ראיתי אותו בשבוע הראשון: כל הפלוגה התכנסה, ואז הופיע רפאלי –
מה שנראה כמעיל דובון גדול עם ראש מציץ מלמעלה ושתי רגליים דקיקות. רפאלי לא דיבר הרבה, ולי זכור שאמר שהוא יעשה מאמץ
ש"כל אחד שנמצא כאן, יסיים את המסלול". מאז במשך כל הטירונות לא זכור לי שראינו אותו. האמת שבאחת הסדרות הצצתי פעם מרחוק לאוהל המ"פ
ונדמה לי שראיתי אותו מחזיק משקפת ולומד להכיר את החיילים. זה מה שנקרא "לשמור דיסטנט". יש אגדה אחרת שאומרת שבאחד מלילות חמישי-שישי
אחרי 48 שעות של פעילות ומסע הוא נכנס לביתן בזמן שהכנו מסדר המפקד – כדי לראות מה קורה – אבל מכיוון שכולם היו במצב של הלם ועייפות טוטאלית –
לא שמנו לב ואיש לא צעק "הקשב". בפעם הבאה שראיתי אותו היה כשחילק יריעות פלסטיק לכיסוי האוהלים בסידרה שבה נשטפנו בגשם.

אירית – פקידה פלוגתית

בחודש הראשון הייתה פקידה אחרת, שמן הסתם לא מצאה חן בעיני המ"פ, ואז הגיעה אירית (ש"כן" מצאה מאוד חן בעיני המ"פ, כפי שאפשר לראות 40 שנה אחרי).
אירית לקחה את התפקיד מהכיוון של מה שנקרא "להיות שם בשביל כולם …"

להיות שם – היא היתה בכל מסע, סידרה בשטח, אימון, קורס צניחה.

בשביל – בשביל כל דבר שאפשר לתת/לעזור: חיוך, דיבור, הקשבה, תמיכה.

כולם – כל החיילים ומן הסתם גם לחלק מהמפקדים.

 אירית שימשה צינור מיידע חשוב וטוב בין החיילים ל מ"פ – למעט המקרה ש"שאלת קיטבג" לגבי מסע שיהיה? (אך לא היה ממש מתוכנן…) הפכה למציאות של מסע 70 ק"מ….

שונות

קבלת דואר

לכל דבר יש מחיר, וגם כשהגיע דואר בדמות מכתב מהבית – היה צריך ל"שלם" בשכיבות שמיכה. והיה "מחיר" לכל דבר: 20 שכיבות למכתב, 30 למכתב מהחברה, ו 40 שכיבות לחבילה.

שפה

השימוש בביטויים "גסים" היה נפוץ: "אל תזיין לי בשכל" (במובן של "אל תספר לי סיפורים"), "אם לא תעמדו בזמנים אני כבר אזיין לכם את הצורה" (אין צורך בהסברים …) "תפסיקו לאונן" (במובן של "תפסיקו להתבטל")

והיו גם פתגמים חשובים:

• קשה באימונים – קל בקרב
• אין "לא יכול" – יש "לא רוצה"
• אם לא תהיו תלויים זה בזה –תהיו תלויים זה ליד זה
• או בגרסה של: אם לא תהיו תלויים אחד בשני – תהיו תלויים אחד ליד השני
• לכל שבת – יש מוצאי שבת (אזהרה למי שלא ביצע פקודות בשבת בהתלהבות הדרושה)
• מי שאוכל לבד – מת לבד (למי שקיבל חבילה מהבית ושמר לעצמו)
• המפקד לא מאחר – הוא מתעכב