אימא, למה התנדבתי לצנחנים?

כולנו הערצנו את הצנחנים של שנות ה-50, ה-101, פעולות התגמול והצניחה במיתלה ב-56. במלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים והקרב ההרואי בגבעת התחמושת. בקרבות אלו נשפך הרבה דם והוענקו הרבה צל"שים. באותם הימים לא העלינו על דעתנו שבקרבות המתוכננים היטב ומתנהלים כהלכה, כמו קרב אום כתף של חטיבת המילואים הראשונה של הצנחנים, יש מעט נפגעים ומעט צל"שים.

גדעון שירין

בנובמבר 1969 התמלאה משאלת הלב שלי. התקבלתי לגדוד 890 של הצנחנים…
כל נערותי הייתי מרותק לסיפורי יחידת 101 של הצנחנים.
מאיר הר ציון, אריק שרון, גוליבר, ירמי ברדנוב ואחרים, והנה הצלחתי להגשים את חלומי.
קל לא היה. הופתעתי כשבמקום לצאת מיד ל"פעולות הרואיות…" בשרות המדינה מעבר לגבול,
נלקחנו לטירונות בסאנור כדי ללמוד איך להיות חייל קרבי, צנחן.
קרעו אותנו במובן החיובי. הקפידו אתנו על כל פרט. עד שעשינו הכול נכון.
כאמור קל זה לא היה. רק במרחק של זמן, הבנתי איזו עבודה נהדרת עשו המפקדים שלנו,
מהמ"פ רפאלי המ"מ רון נעמן ועד אחרון המפקדים. הם הפכו אותנו לחיילים מקצוענים.
וזה הציל את חיינו לא פעם. ותודה למפקדי הפלוגה כולם על כך.

בועז רוזמרין

השריון עשה היסטוריה. את ספרו של שבתאי טבת חשופים בצריח, ידעתי כמעט באל פה. דמויות מיתולוגיות כמו האלוף טל, קהלני, ואפילו גורודיש מילאו את דמיוני, זו גם הייתה המורשת של אבי, שריונר במלחמת סיני. זכרתי איך כאשר הייתי בן שבע לקח אותי אבי לביקור במחנה הצבאי, בו היה מוצב גדוד המילואים שלו, אפילו טיפסתי על השרמן שלו.
הייתה לי בעיה קטנה עם דמותו של גורודיש, אבי סיפר לי שהלז שהיה הרס"פ שלו והסתובב תמיד חגור אקדח. במסדר כאשר חיפש קורבנות כדי לנדבם למשימות מאוסות, היה מצביע עליהם באקדחו, אתה למטבח, אתה ואתה לשמירה וכן הלאה.
בסוף פסלתי את השריון, כובע שחור חיים שחורים ומלאי גריז, גם הרעיון שאשרף בטנק ויגרדו אותי בשפכטל מתוך הצריח שלו, לא בדיוק קסם לי בלשון המעטה.
עברתי למיתוס הבא של מלחמת ששת הימים, הצנחנים משחררי ירושלים, גיבורי פעולות התגמול, רקע אדום לכנפי הצניחה במיתלה.
כאן לא נשרפים! (עדיין לא ידעתי שאפשר להישרף גם בזחל"ם או בנגמ"ש), כאן אתה חוטף צרור או רסיס וחוזר שלם למשפחתך, אחרי הגשמת משאלתו האחרונה של טרומפלדור, מוכן ומזומן לשמש כמנת השף לרימה ולתולעה.
התגייסתי לחטיבת הצנחנים בגאווה גדולה.