מחלקה 2
גבי וייס
היינו חיילים טריים, כחמישה חודשים בצבא, אחרי טירונות ועוד אימון או שניים, עדיין הלומי חוסר שינה.
שאגות המפקדים והלחץ המתמיד של מסלול 14 החודש הידוע לשמצה. כל אלה קיבלו משנה תוקף עקב היותי חייל במחלקה 2 המטורטרת במיוחד.
יצחק מטרסו
היינו עדיין בהלם של הטירונות, מחלקה 2 הידועה לשמצה, הייתה המחלקה הכי מטורטרת בפלוגה.
כאשר המחלקות 1 ו 3 הלכו לישון, היינו עדיין מטורטרים, כאשר המחלקות האחרות היו מתעוררות בבוקר, אנחנו עדיין היינו מטורטרים.
לא היה רגע שהמחלקה 2 עמדה או ישבה. היינו רצים כל הזמן או שהיינו האחד על השני.
היה עונש קיבוצי, אחד לא בסדר כול המחלקה טורטרה. אמרו לנו:
"אם לא תהיו תלויים אחד בשני, תהיו תלויים אחד ליד השני,". וכך כל הזמן, החברה נשברו והתחילו לעשות שמיכות בלילה לאותם האנשים שבגללם היינו מטורטרים.
הייתה חלוקת עבודה של הסגל, המ"כ מטרטר ביום, הסמל מטרטר בלילה, המ"מ מפקח על שמירת הטרטור.
וכך חיילים בהלם יורדים לתעלה מבלי לדעת מה מצפה להם. מחלקה 2 קיבלה את השמשייה ב' מוצב הרוס שקיבל הפגזות מכל הסוגים יום ולילה.
שגרת מוצב
גבי וייס
אני נושא עימי את רגע ההגעה למוצב שמשיה ב', אי שם באפריל 1970, כחוליה ראשונה בשרשרת הטראומות –
לראשונה בחיינו הפגזה בתפזורת כל הדרך אל המוצב והפגזה מרוכזת ועיקשת עם הגעתנו. המפקדים האיצו בנו להיכנס לבונקר לפני שחולקנו לעמדות השמירה.
מזרחה מהמוצב נפרש לו מדבר סיני בכל הדרו, מצד צפון האגם המר הקטן הפסטורלי ומצד מערב – שקי חול שאמורים היו להגן עלינו מפני צליפותיהם של המצרים.
עם הזמן התרגלנו לשגרת הפגזה ותקריות בכל יום, והבעיה הפכה להיות איך נמנעים מאדישות – אט אט הפסקנו להתרגש מנפילת פגז פה ושם,
או ירי צלפים מעל ראשנו. כמובן שהקפדנו להישאר כפופים עד כדי עקמת כרונית כמעט, כדי לא להיפגע מירי הצלפים שהיו ממוקמים בתוך ראשי הדקלים בצד השני של התעלה,
ואלה היו יורים אפילו בפריסקופ שהעזנו להציב כדי לצפות בהם. ההליכה הכפופה הפכה ממש הרגל שני. לקח לי אחר כך כמה חודשים כדי ליישר את הגב.
יצחק מטרסו
חשבנו שבמוצבים יתנו לנו להתרכז במשימה של שמירת המוצב אבל לא … היינו עבדנו עד חצות במילוי שקים והרמת בטונדות. חיילי ההנדסה היו מסדרים את הבטונדות בהעמדות.
כאשר הם סיימו את עבודתם, הם הלכו לישון עד למחרת בערב. אנחנו הצנחנים הלכנו לשמירה. לא זכור לי אם בכלל ישנתי. כאשר כבר נרדמתי היו לי סיוטים על ההפגזות הכבדות שירדו עלינו.
חלמתי שהבונקר קרס עלי כאשר ישנתי במיטת קומתיים. החזקתי את התקרה שלא תקרוס עליי. ואז אחרי סיוטי השינה היו מעירים אותי בצעקות לצאת לשמירה באחת העמדות.
כובע פלדה כבד על ראשי, שכפ"צ חגור ונשק על גופי, וכול הדברים הללו יחד שוקלים יחד כ-50 קילוגרם. בחוץ חום כבד חולצות רטובות מזיעה. לא התקלחנו, פחדנו בגלל הפגזות.
לך תשמור 6-8 שעות כאשר אתה בכלל לא יודע מתיי יחליפו אותך. במשך הישיבה במוצב שמענו בכל יום על חיילים הרוגים. תמונות של חיילי צה"ל בעיתון. 13 צנחנים נהרגו במארב מצרי.
אחד נלקח בשבי, 2 שקמיסטים נחטפו בדרך למוצב. 5 חיילים נהרגו בעודם אוכלים בחדר האוכל של המוצב, חטפו פגז ישיר.
האפתיה חגגה אצל החיילים. לא ישנו לא אכלנו חטפנו מכות חום והתייבשות. כאבי ראש חוסר תיאבון, הלם מוחלט.
להיות בו בזמן גם טירון מטורטר וגם בשר תותחים? אין דבר כזה היום. מה אני בכלל עושה פה? כל יום שעבר מבלי להיפגע היה נס גלוי
יום אחד עמדתי בעמדת השער בצד שמאל. בעמדה מצד ימין של השער עמד גידי קורנבלום. הוא אמר לי שהוא הולך לשירותים ושאהיה ערני. ראיתי אותו כשחזר, הוא התחיל לטפס על הסוללה בדרך לעמדה.
פתאום נפל פגז 60 מ"מ לתוך העמדה שלו, עשן עלה ממנה והיא נהרסה לגמרי, שנייה לפני שגידי נכנס אליה. חייו ניצלו ולא קרה לו כלום, נס גלוי.
אחרי כמה ימים הוא יצא לחופש הביתה ולא חזר לגיהינום. כנראה שאלוהים אהב אותו. הוא נפצע בחופשה ונכנס לשיקום.
צלפים
יצחק מטרסו
הצלפים שלהם ירו בנו חופשי. ביקשתי אישור לירות חזרה.
"אם תשיב אש," אמרו המפקדים, "הם ישיבו בירי נ"ט (נגד טנקים) ישיר לעמדות שלנו."
באחד הימים ראיתי צלף רוסי מאמן צלף מצרי לירות לי בפריסקופ הפרימיטיבי שהיה בנוי ממראות.
החלטתי לשחק איתם ודלגתי מקום, שוב צליפה, עוד דילוג ושוב צליפה. המ"מ התקשר אלי מהבונקר,
"מה קורה מטרסו?"
"יש כאן רוסי ומצרי שמנסים להרוג אותי!"
"תפסיק לשחק איתם!" הוא צעק.
"כן המפקד!"
פליטות
יצחק מטרסו
באחד הימים עליתי לעמדה המערבית. דרכתי את הנשק, בטעות נפלט לי כדור. המ"מ התקשר מהבונקר,
"מטרסו מה קורה שם?" קולו נשמע מודאג.
"צלף מצרי מנסה לפגוע בי."
"תיזהר אל תשחק איתם," אם היה יודע שנפלט לי כדור לא הייתי רואה את הבית שלושה חודשים.
בלילה שמרנו בזוגות גם בלילה הוי צולפים אלינו לצד המערבי של המוצב, אבל אנחנו שמרנו פנימה לכיוון החצר למה? פחדנו מהבדיקות של המ"מ. הוא בדק אם אנחנו נרדמים בשמירה.
הוא היה מתגנב כמו חתול ועושה לנו איפון. פחדנו ממנו יותר מאשר פחדנו מהמצרים. לילה אחד אני ויוסי מזרחי שמרנו. ולפתע המ"מ הגיע ושאל מה נשמע, ראה שאנחנו דרוכים שהכל בסדר.
פתאום ראינו רקטה ירוקה באוויר, היא נורתה מכיוון השטח המצרי. התחיל קונצרט של ארטילריה ירדה על המוצב כמו גשם כבד, פגזים מכל הסוגים.
המ"מ הבין, המצרים חוצים את התעלה ויעלו בפעם ראשונה על המוצב, הוא היה בלחץ וביקש ממני מסטיק. אחר כך אמר ליוסי מזרחי לרדת לבונקר.
ממני ביקש להעלות פצצת תאורה ממרגמה 52 בכיוון השער בזווית 45 מעלות. פגזים נפלו עלינו ללא הפסקה, היה לי קשה להגיע למרגמה ועוד לכוון אותה לכיוון השער בזווית 45 מעלות.
שהפצצה הייתה בקנה סובבתי את ברז הירי בטעות, לא לכיוון הנכון. הפצצה נורתה מבלי שהתכוונתי לכך. בגלל הלחץ והבלגן, המ"מ לא שם לב לכך.
הוא ביקש לבדוק אם אני רואה משהו, אם פושטים אלינו להיות מוכן. כנראה שהמצרים עברו את התעלה למטרה אחרת. שארית הלילה עברה בשלום.
למחרת סיפרתי לחברה בבונקר איך הצלחתי לעבוד על המ"מ: "היו לי שני פליטות, הראשונה כדור מהרובה והשנייה פצצת מרגמה והוא לא הרגיש, אם היה יודע, הייתי מרותק כל הקו."
באחד הימים, המ"מ יום עשה לנו תדריך בבונקר. הוא פנה אלי, "מטרסו יש לך פליטות כמו שיש לי שערות בז…" .איך ידע? מי סיפר לו?
ניחוש שלי, חייל שהיה ביחסים טובים עם סמל המחלקה סיפר לו. והסמל סיפר למ"מ.
בהמשך המ"מ רצה לרתק אותי על שנרדמתי בשמירה. הוא לקח אותי לרפאלי המ"פ לבקש אישור. רפאלי לא אישר לו. זו הזדמנות להגיד תודה לרפאלי.
תקיפת מטוס
גבי וייס
באחד הימים, בעודי בוהה אל האופק בעמדת השמירה עם המק"כ (מקלע כבד בראונינג 0.5 אינץ'),
צדה עיני בגוף שמימי כהה שמתקרב אליי במהירות. תוך שניות זיהיתי מטוס מדגם סוחוי 7 מתקרב אליי עד כדי קשר עין עם הטייס.
בתגובה אינסטינקטיבית התחלתי לירות לעברו עם המק"כ, ירי חסר סיכוי בהתחשב במהירות המטוס והקירבה אליי, אך כנראה שבכל זאת עם השפעה כלשהי,
כיוון שהמטוס ביצע פניה חדה בחזרה לכיוון מערב ותוך כדי כך הטיל פצצה שנראתה לי אז ענקית, שנפלה מחוץ למוצב והרעידה אותו, ואותי כיסתה בחול.
המשכתי עוד לירות תוך כדי התרחקותו של המטוס, אבל נדמה לי שהוא היה מהיר יותר מקליעי המק"כ.
החוויה הזאת כל כך ריגשה אותי שכנראה שכחתי לפחד, עד כדי כך שממש קיוויתי שהמטוס יחזור כדי שהפעם אוכל לדייק יותר ולפגוע בו.
יצחק מטרסו
לילה אחד, במקום ללכת לישון בשעה 24.00, יצאנו אני ועוד שני חיילים, לאבטח טרקטור מחוץ למוצב. הטרקטוריסט בנה רמפות לטנקים. תוך כדי עבודה חטפנו ארטילריה.
בנס הצלחנו לחמוק ולחזור למוצב. חשבתי שאלך לישון סוף כל סוף, אבל לא! הייתי חייב לצאת לשמור את השעות שלי בעמדת נ"מ המצוידת במקלע מא"ג.
פתאום בבוקר, התקפת מיג, גבי וייס שהיה בעמדה אחרת ואני, השתוללנו בירי בלי הפסקה לכיוונו, הוא כנראה נבהל מהכדורים הנותבים, ביצע פניה והטיל פצצות מחוץ למוצב.
אם הפצצות היו נכנסות למוצב לא הייתי מספר היום את הסיפור, נס משמיים.
נפילתו של ג'ורג'
גבי וייס
זמן לא רב אחרי הגעתנו, כשלושה שבועות נדמה לי, נתבשרתי שאני יוצא לחופשה. הדבר ריגש אותי מאד, אבל, מאידך, גרם גם לחשש מסוים,
שכן התחלנו להתרגל למוצב, שנתן לנו אפילו תחושה מסוימת של הגנה, בעוד שהיציאה ממנו הייתה בשיירות והייתה מלוּוה תמיד בהפגזה מסיבית.
אבל בסך הכול ציפיתי לכך בכיליון עיניים. ערב לפני היציאה ישבתי עם ג'ורג' והתגלגלה בינינו מעין שיחת נפש, על הגעגועים הביתה ולחברה ועל החיים בכלל,
שיחה רגשנית של שני חיילים צעירים חשוכי חופש בתוך בונקר טחוב. בצהרי היום שאחר כך סיימתי משמרת בעמדה, ג'ורג' הגיע להחליף אותי בדייקנות שאפיינה אותו
ואני ונחפזתי לרדת לארוז את הקיטבג לקראת היציאה המרגשת. לאחר כמה דקות פתאום מהומה – מסתבר שנפל פגז מרגמה 60 מ"מ על אחת העמדות.
כזה שלא שומעים את יציאתו או מעופו, ופגע פגיעה ישירה בג'ורג' שנהרג במקום. הבשורה השאירה אותנו בהלם, דורי, קיבוצניק מגבעת חיים, קרא קריאת כאב,
וחיים אורגיל, המ"כ היסה אותו בשאגה "בלי פאניקה", שהעידה בעצמה על כאב ובוודאי לא הרגיעה איש. עמדתי שם, חייל צעיר עם ניסיון אפסי בסיטואציות כאלה,
וחשבתי על ג'ורג', על השיחות של אמש, על כל אותם יקרים לו שהזכיר שיקבלו עכשיו בשורה שתהפוך את חייהם לגיהינום.
העצב השתלט עלי בהדרגה והעמיק ככל שהתקדמתי לעבר הבית. אפילו ההפגזות בדרך שאילצו אותי להשתטח על רצפת הקומנדקר לא ניתקו את המחשבות הקשות.
ג'ורג' היה מקיבוץ מרחביה, קרוב מאד לקיבוץ שלי, ולכן הדרך למחרת להלווייתו הייתה קצרה. הלוויה הזאת זכורה לי היטב. עם השנים יצא לי להשתתף בלוויות רבות של נופלים,
חיילים שלי, חברים, משפחה, אך זו הייתה ללא ספק אחת הקשות. חזרתי אחר כך לקיבוצי ואני זוכר את עצמי מכונס בתוכי על הדשא לפני חדר ההורים, מנסה לעכל את החוויה הקשה.
יצחק מטרסו
אחרי שבועיים במוצב נהרג לנו ג'ורג' עולה חדש מצרפת. הוא שמר בעמדה וחטף פגיע ישירה של פגז של 60 מ"מ קטלני.
הוא היה חבר טוב שלי. שנינו קיבלנו מקלעון כנשק אישי. היינו הרבה ביחד, בעיקר בטרטורים, האחד על השני.
השפה העברית הייתה קשה לו. וכך גם הפגישה עם המנטליות הישראלית המיוחדת של מחלקה 2. על הכול הוא התגבר בעזרת מוטיבציית שיא.
זכור לי מסע של 70 ק"מ, היה לו קשה כמעט נשבר, שלפוחיות של דם ברגלים. לא נתתי לו להישבר, לקחתי ממנו את המקלעון עודדתי אותו והוא הצליח לסיים את המסע.
ממש נישק אותי, הוא ידע להודות ולהעריך.
אמרתי לעצמי הוא עשה עלייה, התנדב לצנחנים ונהרג כגיבור כאילו סיים תיקון.
במוצב הסתובבנו עם משרוקיות ברגע שהיינו שומעים יציאה של פגז היינו שורקים במשרוקית
בורחים לתפוס מחסה רק פגז אחד היה קשה לשמוע את היציאה שלו, פגז 60 מ"מ שהרג לנו את ג'ורג' .
ביקורת חיל הרפואה
יצחק מטרסו
יום אחד הגיעו מהתאג"ד (מרפאת הגדוד) לבדוק את המוצב. הסמל ידע שהמוצב מוזנח ולא רצה שיבדקו. קיבלנו פקודה ברגע שהסמל ישרוק, להתחיל לזרוק רימונים החוצה מהמוצב.
החברה מהתאג"ד שרצו לצאת החוצה ולבדוק את המוצב שמעו נפילות וחזרו לבונקר. אנחנו החיילים שמענו שריקה וזרקנו רימונים עד שהם התייאשו ועזבו את המוצב.
עבדים היינו
יצחק מטרסו
ברגע שסיימנו לשמור ירדנו מהעמדות לחצר המוצב, למלא שקיי חול. תוך כדיי מילוי השקים הסגל טרטר אותנו, שק בטול, רצנו עד הסוללה ובחזרה,
והחזקנו שק חול מעל הראש, חול נשפך אליך לא נעים. בלילה הסגל היה מצטרף למילוי שקים, היינו מזהים אותם על פי הסימן בקסדה מאחור.
למיטב זכרוני, לרפאלי היה סימן V לחיילים פס אחד.
באחד הלילות קיבלנו משימה מסמל המחלקה לפזר קונצרטינות של תיל ממדרון מהסוללה לכיוון התעלה. כמה חיילים והסמל עצמו ביצעו את המשימה.
בשקט הורדנו את גדרות התיל, פתאום חטפנו צרורות אש רצחנית ממקלע גוריאנוב. זיהו אותנו, פתחנו בריצה מטורפת על חיינו. לא היו לנו נפגעים ,אולי נס משמים?
הסמל אמר "אי אפשר להמשיך לעבוד, אתם יכולים ללכת לישון." היינו אסירי תודה למצרי שבמזל לא פגע בנו, הוא שחרר אותנו מהעבודה ונתן לנו כמה שעות שינה.
הבית
יצחק מטרסו
הגעגועים לבית היו גדולים. באחת השמירות, בעמדה ממולי שמר אהוד אילן. שנינו גרנו בחיפה. צעקנו ודמיינו את חיפה היפה. רצינו כבר להיות בבית.
בכל התקופה בתעלה יצאתי פעם אחת הביתה. החברים שאלו אותי למה אני מסתובב עם משרוקית, לך תסביר להם מה השימוש במשרוקית.
הייתי שומע דלת של מקרר נסגרת או דלת עם רעש שדומה ליציאת פגז ישר בהיכון או לשרוק או לשכב על הרצפה.
אחרי התעסוקה בתעלה יצאנו לבית הבראה בעכו. ביום שישי בערב התקשרתי לחברים שלי בחיפה שיבואו לאסוף אותי לבילוי.
המ"מ עשה לנו מסדר לפני יציאה. עמדנו בשלשות. ראיתי בזווית העין את הרכב עם החברים שלי, העפתי בהם מבט.
המ"מ קלט אותי ואמר: "בגלל שהזזת את הראש ,קח חבר פצוע מאולתר תתחיל להסתובב מסביב למחלקה."
החברה מרחוק לא מבינים למה אני רץ עם בגדי שבת וחבר על גבי.
אפילוג
גבי וייס
הקו בתעלת סואץ הסתיים. חודש מאוחר יותר נחתם הסכם הפסקת אש עם המצרים. חצי שנה מאוחר יותר סיימנו מסלול פלוגה. שנה אחר כך, אני צוער בקורס קצינים. נלקחנו לסיור בתעלה.
רוב הסגל והצוערים לא טעמו התשה כלל וצעדו זקופים על הרלסים (שיבוש של המילה האנגלית Rails – פסי רכבת, שמהם היה בנוי גג המוצב) צופים במשקפות אל הצד הנגדי ומקבלים הסברים.
לא אשכח את הצמרמורת שאחזה בי, זה היה בלתי נתפס שאפשר להלך חופשי, לא כפוף, ולצפות בצד השני ללא חשש. לקח לי זמן להצטרף אליהם. זה היה בלתי נשכח.
אין ספק שמבחינתי התקופה הזאת הייתה הוכחה לביטוי "מה שלא הורג מחשל", והייתה אבן דרך משמעותית בהמשך המסלול הצבאי שלי.
יצחק מטרסו
אחרי 14 חודש טירונות המשכתי בגדוד כמ"כ ואחר כך סמל מחלקה.
אחרי הפסקת האש בתעלה, ירדתי כמ"כ לתעסוקה באותו מוצב שהיה גיהינום בתקופת מלחמת ההתשה. שקט פסטורלי קידם את פני. המוצב היה נקי ומסודר.
מגדל תצפית התנשא מעליו. בהתשה הוא לא היה מחזיק דקה. לך ותסביר לחיילים הצעירים מה היה כאן לפני כמה חודשים, איזה גיהינום ששרר כאן.