מעוז פורטר

כשושנה בין החוחים כן פורטר בין המעוזים

פורטר היה מעוז מיוחד, גדול מאחרים, לרשותו עמדה מרגמת 120 מ"מ ולא 81 מ"מ, כמו שעמדה לרשות המעוזים האחרים.
מחלקת טנקים עמדה לרשותו. הוא היה מרוחק מעמדות המצרים, ולכן כמעט ולא הייתה בו סכנת צליפה, כמו במעוזים אחרים.
חייל שלנו, שאולי וויצמן נפצע קשה בראשו כתוצאה מצליפה במעוז הכפר.
פורטר גם כיכבה בתקשורת הישראלית, בסרטו התיעודי של מוטי קירשנבאום על מלחמת ההתשה
שצולם לרגל מלאת שלוש שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים. חלק מהפורטריסטים הפכו לכוכבי קולנוע. ראה בהמשך.
פורטר הייתה בין לאומית וככזו שכנה לידה עמדת או"ם. בעמדה זו נפתח את סיפורה של פורטר.

עמדת משקיפי האום

סגן אבי רוזנברג מפקד מעוז פורטר

משקיפי האו"ם נהגו להשאיר אורות במוצב שלהם, האורות שימשו את המצרים לטווח את פורטר בלילה.
ביקשתי מהם לכבות את האורות בלילה, הם התעלמו.
באחד הלילות של חילופי האש, שלחתי את הטנקים והם ירו במקלעים מעל הראשים של המשקיפים,
מאז הם כיבו את האורות בלילה.

ישראל כדורי

ערב יום העצמאות החל בשקט יחסי, לא היו יותר מדי יציאות, זה הזמן המתאים למלא שקי פק"ל בחול לדיפון התעלות והבונקרים.
החשכה ירדה, קבלנו קריאה מהמפקדה או מעמדת האו"ם ששכנה כמה מאות מטרים מזרחית למוצב,
העמדה אכלסה כמה קציני קישור זרים מכוחות האו"ם ונציג ישראלי.
היה ברור שצריך להוציא צוות להנחתת מסוק על מנת לפנות קצין קישור אוסטרי, ששתה ליזול במקום יין.
נאסף צוות שעלה על הזחל"ד, יצאנו מהמוצב עם רופא, או חובש, מלווים בטנק ממחלקת הטנקים שהייתה קבוע במוצב.
עם יציאתנו נפתחה הרעשה ארטילרית, לא התרגשנו! היינו רגילים כבר לזה, נסענו בחושך ללא אורות, נשקים בהיכון כדור בקנה.
האמת די בפחד מציצים לכל הכוונים, מצפים ל… נסענו אל עמדת האו"ם, הנחתנו את המסוק אשר פינה את הקצין. ושבנו למוצב.

אבי רוזנברג

הזמנתי את המסוק בקשר לפנות את שתיין הליזול, למחרת בבונקר הפיקוד קיבלתי שיחת טלפון,
"אתה לא עולה יותר בקשר!" הודיע לי איציק מרדכי הסמג"ד.
"למה?"
"המצרים והרוסים שמעו בקשר את המבטא האמריקאי שלך, גם אנחנו מאזינים לקשר שלהם,
הם בטוחים שחיילים אמריקאים נמצאים במוצבים שלנו."

השגרה במעוז

ישראל כדורי

כאשר רענן שהם יצא הביתה עשינו החלפת נשקים. נתתי לו את העוזי שלי הוא השאיר את המקלעון שלו אצלי.
היה ביקור של הסמג"ד איציק מרדכי, אני הייתי בעמדת השער. איציק ושפר מפקד המעוז עלו אלי לעמדה.
איציק בדק המקלעון שהיה חלוד בסתרשפ. הוא אמר לשפר ז"ל,
"תשפוט את החייל ל 30 יום אחרי הקו."
שפר נהרג ואני לא נשפטתי.

נפילתו של אריק בידרמן

דב מוצ'ניק

החלטתי להחליף את מי החירום שאוחסנו בכל בונקר בג'ריקנים מפלסטיק.
בעודי אוחז בשני ג'ריקנים, שמעתי וראיתי פיצוץ בעמדת השער, עשן היתמר ממנה, זה היה פגז מרגמה 60 מ"מ,
כזה שלא שומעים את היציאה שלו, ואי אפשר להימלט ממנו. כשהגעתי לעמדה, החייל ששמר בה אריה מרדכי
בידרמן, גישש בידיו על שקי הפק"ל, פניו היו מפויחות והוא שאל אותי: "מה קרה לי מוצ'ניק?" ואיבד את הכרתו.
הצטרף אלי חייל, יחד משכנו אותו לבונקר. הרופא בא בריצה מהבונקר ממול עם תיקו. לאחר כעשר דקות קבע את מותו.

אהוד שרר

בסיום המשמרת שלי הייתה הפגזה קשה עם נפילות על המוצב, שכבתי במטה העליונה בבונקר הצמוד לשער.
הבונקר כולו רעד מההפגזה, חול דק חדר מהתקרה, לפתע המולה… הכניסו לבונקר את חברי מהכיתה במחלקה 1- אריק בידרמן,
הרופא הגיע מיד, הוריד את האפוד מאריק וניסה לעשות החייאה, ואחרי זמן קצר הפסיק, אני זוכר ושומע עדיין את עצמי צועק על הרופא,
"תמשיך תמשיך…לא רואים שום פגיעה חיצונית," ואז ראיתי באפוד של אריק את החורים הקטנים מהם חדרו מהרסיסים ללבו.
הסיוט הזה רדף אותי מאז, עם השנים השלייתי את עצמי שזה רק סיוט.
במפגש אצלי בבית, אחד החברה, אני חושב שצפריר, הזכיר לי שהסיוט של כול השנים היה אמיתי.
החבר ההרוג הראשון בחיי, לא מש מזיכרוני, אני עדיין שומע את ההפגזה. אריק היה חבר קרוב,
בשמירות המשותפות ידענו לשוחח על חילונים ודתיים, בנוסף על החברות שהשארנו בבית.
עד היום, אריק ממשיך לתת לי תקווה שיש דתיים שלא רק מצפים שאנו החילוניים נבין אותם ונוותר על אורחות חיינו בשבילם,
אריק כיבד אותנו החילוניים ומעולם לא היה מנסה לכפות עלינו את אורחות חייו.
באזכרות של אריק למדתי שהיה תלמיד חכם שהקפיד בנוסף לתורה ללמוד ולהשכיל בלימודיים חילוניים
(היום קוראים לכך לימודי ליבה). עם ישראל אבד עוד מי שהיה יכול להיות משמעותי בקיומנו. יהיה זכרו ברוך.

היכן נהרג אריה מרדכי בידרמן? – פוסט של בועז רוזמרין

זה כן חשוב! – פוסט של בועז רוזמרין

בתגובה לפוסט היכן נהרג אריה מרדכי בידרמן? בקבוצת פייסבוק שאל Avshy Ben Yehuda
למה אחרי יותר מ-50 שנה חשוב מתי והיכן הוא נפל. בועז רוזמרין השיב לו בפוסט שכתב.

כל העולם במה

בועז רוזמרין

בוקר אחד הופיע במעוז מוטי קירשנבאום מהטלוויזיה וצילם את הסרט שתוכלו לחזות בו מיד, הסרט מתאר יום במעוז.

ראיתי את הסרט ההיסטורי שהותיר הביקור, אינני זוכר את הביקור עצמו, למרות שהייתי במעוז בזמן הזה.
ערכתי את הסרט , הוצאתי מהסרט המקורי כול מה שלא היה שייך לביקור של קירשנבאום בפורטר.
את הקטעים מפורטר השארתי כמו שהיו בסרט המקורי. סדר הקטעים בסרט אינו בהכרח כרונולוגי

מה ראינו?

הקטע הראשון: ירי במרגמת ה-120 של מעוז פורטר אל עבר יעדים בכיברית המצרית וסביבתה, מפקד המעוז היה רשאי להחליט על ירי לפי שיקול דעתו.
באופן מפתיע, המצרים שיתפו פעולה עם ההפקה ולא השיבו מיד באש נגדית כהרגלם בקודש.
הקטע השני: צולם בבונקר הפיקוד ובו מסביר סגן אבי רוזנברג, מפקד מעוז פורטר על מהותה של מלחמת ההתשה והשוני שלה ממלחמת ששת הימים
שהסתיימה שלוש שנים קודם לכן. אבי מדבר במרומז על החייל שאיבד כמה ימים קודם לכן, אריק בידרמן.
קטע שלישי: תרגיל עיבוי מערך.
קטע רביעי: כנראה המשך השיח בבונקר הפיקוד, אך הצילומים הם של חצי האי כיברית ממולה של פורטר.
קטע חמישי: חייל מנקה את נשקו האישי רובה FN.
קטע ששי: חוזרים לבונקר, כמה מלוחמי פורטר מחייכים למשמע בדיחה חבוטה שמספר זמר אלמוני שהגיע למעוז כדי להעלות את המורל.
קטע שביעי: ויכוח על הצגת מלכת האמבטיה שעוררה ויכוח עז בין שמאל וימין בארץ. זו הייתה סאטירה שבעטה במגף מסומר בביצים
של החברה הישראלית. סאטירה שלעומתה תוכנית ניקוי ראש של מוטי קירשנבאום עצמו כמה שנים מאוחר יותר, נראתה כגירוד נעים בגב האומה.
בניגוד לוויכוח המתלהם והאלים בחברה הישראלית, הרי הוויכוח בבונקר של פורטר היה תרבותי.
חברי כנסת לא נכבדים. הסתכלו ולמדו איך מתווכחים אנשים תרבותיים אפילו אם הם בני 19-20.
קטע שמיני: הזמר האלמוני שר בבונקר את השיר הפטריוטי מכולם
ראי רחל ראי
ראי ריבון עולם
ראי רחל ראי
הם שבו לגבולם.

לא פעם אני שואל את עצמי מה חלקם של שירי שחץ אלה, ביהירות שהביאה למלחמת יום הכיפורים שלוש שנים אחר כך.

מה לא ראינו?

סיפר ישראל כדורי:
"מוטי מאד רצה לצלם ירי ולכן העלה את הצוות לתעלות, מיקם אותם ואת המצלמות, לקח קסדה הניח אותה על קנה הרומ"ט (רובה FN) והרימה מעל התעלה,
ואכן נפתחה אש לשמחתו של מוטי ולצערנו, היינו צריכים למלא עוד שקים בחול."
הפנייתי את תשומת ליבו של אבי רוזנברג לדבריו של כדורי והוא השיב:
"למזלו של כדורי לא תפסתי אותו בשעת מעשה, אחרת היה יושב בכלא 6."

קרדיטים

כמו בסיום כול סרט הקרדיטים.
בימאי: מוטי קירשנבאום
שחקנים: חיילי הפלוגה והגדוד, כמובן שגם הזמר עם האקורדיון הצטרף אליהם.
שחקן הראשי: אבי רוזנברג מפקד פורטר בזמן ההוא והסמ"פ של הפלוגה שלנו.
שחקני משנה: דוד ינקוביץ' וברטפלד מ"כים בפלוגה,
ישראל כדורי, עוזי ולדמן ואבי זמיר לוחמים ממחלקה 1,
מרדכי (מוקה) רוזנברג לוחם ממחלקה 3.
אברי הקשר ממחלקת הקשר הגדודית.
לרמש נפתלי חובש שגם השתתף בוויכוח התרבותי על מלכת האמבטיה.
קטלן הרגם ועוד.
תודה מיוחדת לדוד ינקוביץ' שגאל את סרטון הצלולואיד המתפורר ממרתפי ארכיון הערוץ הראשון.

גילוי נאות

סרטו של מוטי קירשנבאום . הינו הפקה של הטלוויזיה הישראלית ודובר צה"ל.
ראיתי את הסרט ההיסטורי שהותיר הביקור, אינני זוכר את הביקור עצמו, למרות שהייתי במעוז בזמן הזה.
ערכתי את הסרט , הוצאתי מהסרט המקורי כול מה שלא היה שייך לביקור של קירשנבאום בפורטר.
את הקטעים מפורטר השארתי כמו שהיו בסרט המקורי. החתיכה בביקיני המופיעה לזמן קצר, היא תוצאה של
אי התאמה בין הווידאו והאודיו של הסרט.
כמובן שאחרי זמן כה רב, אנשים כבר לא זכרו את רוב הפרטים, מלבד תיאורו של ישראל כדורי..

החיים בבונקר

בועז רוזמרין

בונקר במעוז הוא מקום קטן צפוף ומצחין, חיילים צעירים ומיוזעים מחום המדבר, שההפגזות המצריות אינן מאפשרות להם להתקלח לעיתים קרובות.
בלילה אסור להוריד נעלים מחשש פשיטה מצרית, ביום שכבר מותר להוריד נעלים וגרבים…איזה ריח ניחוח, תוסיף לכך את הריחות שתורמת תזונה
עשירה בבשר ושעועית… בכול זאת הבונקר הוא המקום הבטוח ביותר במעוז. כאשר מתחילה הפגזה, מעירים את הישנים במיטה שבקומה העליונה ומתיישבים על המיטה התחתונה.
כאשר פוגע פגז על בבונקר ומתחיל להישפך חול, מביטים על קשת הבונקר, האם אינה קורסת על ראשנו?

צוות הרגמים

ההפגזה הגדולה ביותר ונפילתו של מפקד המעוז אבישי שפר

/

באחד הימים הוחלט שה-120 של פורטר תפגיז כמה מטרות מצריות.
הרגמים שלנו בקושי הוציאו פצצה שנייה, ומיד נשמעו יציאות של פגזי המצרים בקצב מכונת ירייה,
פורטר חוותה הפגזה שלא חטפה מעולם. המצרים כאילו הודיעו: רק לנו מותר לפתוח באש. ההפגזה נמשכה שעות,
הורסת את המעוז בשיטתיות, תעלות קשר, עמדות, שפניות.

אברהם קלדור – מתוך תגובה שלו בקבוצת מלחמת ההתשה בפייסבוק

הייתי אז שם במילואים. נהרג קצין בשם אבישי שפר (מהמושבה באר טוביה)
ונפל בחלקי באותה שבת להוביל אותו בדרכו האחרונה לשדה התעופה ברפידים.

ואז הגיע ישו

בועז רוזמרין

את מפקד המעוז שנהרג אבישי שפר, החליף ישו, אדם רחב גרם, עד היום תמהתי מאין בא לו כינויו,
האם בעבר היה לו שיער ארוך או זקן שהעניק לו את הכינוי? אינני יודע. היום באיחור של 52 שנים נודע לי שמו,
יהושע בן שחל. עכשיו הכול ברור, יהושע או ישוע הוא שמו העברי של ישו הידוע. מכיוון ש-52 שנים הוא היה ישו,
אשאיר אותו בכינוי זה.
ישו היה מהנמרים, אותם קציני מילואים שהתנדבו לשרת בתעלה במלחמת ההתשה.
צה"ל חיפש אז קצינים מנוסים ושקולים, שיפקדו על המעוזים ויתנו השראה לקצינים הצעירים.
תארו לעצמכם, קצין מילואים שבמקרים רבים כבר היה בעל משפחה והייתה לו קרירה אזרחית,
עוזב הכול מרצונו החופשי, ומתנדב לשלושה חודשים לרדת אל המדור השביעי בגיהינום. למה?
כל אחד יכול לתת את התשובה שלו. עד היום לא קיבלו הנמרים את ההכרה והכבוד המגיעים להם.

ישו הוא היה קצין וותיק, אבהי, כמעט בן ארבעים, גיל מופלג גם לנמר, מפקד על חיילים שהיו יכולים להיות בניו.
בהיותו קצין וותיק ומנוסה, הוא לא ניסה לנצח את המצרים בכיברית עם מרגמת ה-120 מ"מ היחידה שעמדה לרשותו
הוא לא יזם ירי וגם התאפק במענה לירי המצרי ככול יכולתו. כתוצאה מכך הייתה לנו תקופה שקטה באופן יחסי, אותה ניצל
ישו לשיקום הריסות המוצב מההפגזה הגדולה.

רב"ט דוד ינקוביץ מ"כ

ישו והגיע לפקד על המוצב, במקום אבישי שפר ז"ל שנהרג זה עתה במוצב.
זכור לי ביום שהגיע עם השיירה, סגן אלוף יפה, תמיר ומצוחצח, אבל מאוד מאובק ומזיע. והחליט להתרענן במקלחת ותגלחת.
הסברנו לו שכאן התנאים שונים מאשר בצריפין, אך ישו בשלו. עטוף במגבת וכלי המקלחת. כשהוא רטוב ומסובן כולו,
נשמעה יציאה מהצד המצרי. כמנהגינו בקודש שרקנו במשרוקית בכול העוצמה.
וישו שהוא עירום כביום היוולדו, רץ במהירות לבונקר הקרוב, נופל וקם ומסתבך בקולייס שיצרו הטנקים,
שכול גופו תמהיל של סבון וחול. זה היה יומו הראשון בפורטר.
בהמשך ישו התגלה כמפקד טוב, הייתה לו הערכה גדולה לנו לצנחנים ולפועלנו למדינה.
אחרי הקו יצאנו לנופש בעכו. וישו הפעם במדי א' מצוחצח ומגולח בא לבקר אותנו.

אחד הסיפורים שסיפר לי ישו בעת שהותנו בבונקר הפיקוד, היה שמוצאו ממשפחה חרדית במאה שערים.
בבגרותו החליט בניגוד לדעת הוריו להתגייס לצה"ל., דבר שגרם לריחוק ממשפחתו.
באחת השמירות לא עמד בפיתוי ועישן בשבת. וכשראה שהשמים לא נפלו עליו, והאדמה לא פערה את פיה,
חזר בהדרגה בשאלה. ישו עבר קורס קצינים ושימש בתפקיד מב"ס (או סמב"ס) באחד הבה"דים בצריפין.

אבי זמיר

חלקתי עם ישו בונקר, הוא היה אדם מעניין, וערך לחיילים שהיו בבונקר שיחות על חינוך מיני.

באחד הימים התגלה נחש בפתח הבונקר. שוכב מקופל על השקים מעל לתעלת הקישור.
הוחלט כי הנחש ארסי וצריך להוציא אותו להורג. ישו מפקד המוצב פיסק רגליים, כיוון את העוזי ופותח באש על הנחש ממרחק של 80 סנטימטר.
האש חזקה ורצופה. בבדיקה שנעשתה נראה נחש בריא לגמרי. ישו החליף מחסנית ורוקן את השנייה. כולה. לעבר הנחש.
הירי המסיבי לא הזיז לנחש שהמשיך להשתזף בשמש המדברית.
רזי חברי למחלקה 1, לקח רובה FN, ביקש רשות,. הצמיד את הקנה לראש הנחש וגמר עם העניין
עם כדור בודד. כבר אז ראו אצלו מנהיגות!!!

מנשה רג'ואן

מעניין היה לקרוא את מה שכתב אבי זמיר, על החינוך המיני של ישו. לימים כשהיה קב"ט פריז,
היה נוהג לקחת כול מאבטח חדש לסיבוב בערב הראשון להראות לו את כל הרחובות והבורדלים.
מעניין מה היה הקטע הזה שלו.

אפילוג – פורטר ואנחנו

בסיום הקו, עזבנו את פורטר, אך היא לא עזבה אותנו.

עמי רום

בחורף בין 71 ל72 תפסה את המוצב פלוגת הרבטי"ם (הפלוגה המסייעת של הגדוד), קראו לו אז כרמלה,
בחצר המוצב נמתחה רשת כדורעף ושיחקנו שעות על שעות .
הלילות בחורף היו קרים מאד, מאז יש לי בעיות בחורף שרגליים לא מפשירות …

דב מוצ'ניק

במלחמת יום הכיפורים, הייתי בפלוגת הצנחנים של בן -ציון ויינר בחטיבה 55 גדוד 66
סופחנו לחטיבת השריון מילואים של נתקה ניר. ז"ל פורטר שנקראה אז בוצר נכבשה ע"י המצרים במלחמה.
לאחר הפסקת האש, הפלוגה קיבלה פקודה: בהתחדש הקרבות פלוגת וויינר תכבוש את בוצר.
למזלנו הקרבות לא התחדשו. מהכרותי את השטח, אני קובע שלבוצר (פורטר) לא היה ערך טקטי או אסטרטגי.
צה"ל היה צריך לעקוף אותו בדרך לאגם המר. לתקוף מוצב מוגן זה קיבעון מחשבתי שעל קציני צה"ל להיגמל ממנו.

מנשה רג'ואן

בתחילת במלחמת יום הכיפורים, פורטר שנקרא אז 'בוצר' במלחמת , נכבשה על ידי המצרים .
בסיום הקרבות היה בוצר כיס מצרי נצור, שנותק מהארמיה השלישית שגם היא הייתה נצורה..
אני הייתי בכוח שכיתר את בוצר מצפון, חיים ארליך היה בכוח שכיתר אותו מדרום וניתק אותו מהארמיה השלישית.
יש לי משם סיפורים שעוד אספר פעם והם אצלי במגירה כמו כל החיים שלי. אולי יום אחד אני אצא מהמגירה, להט"ב ספרותי….

בועז רוזמרין

אחרי שהסתיימו הקרבות במלחמת יום הכיפורים,
שהתה יחידת צנחני המילואים מחטיבה 80 בה שירתתי, בגדה במערבית של תעלת סואץ.
באחד הימים ערכנו טיול כדי לראות את השלל החדש שנפל בחלקנו.
הגענו לשדה התעופה של כיברית, פגרי המטוסים המצריים ממלחמת
ששת הימים עדיין רבצו על המסלולים המחוררים כבר שש וחצי שנים.
המשכנו מעט אל חצי האי כיברית.

נשאתי את עיני, כמעט היה אז חודש שבט, מעבר למייצר בין לאגמים המרים התנשאה פורטר,
הבטתי במשקפת, טנק פטון ישראלי שרוף התנשא מעל קו הרקיע של המעוז המובס.
מעליו בגאוות אין קץ התנופף דגל מצרי ענק. ואז שאלתי את עצמי,
האם כול המלחמה הנוראית הזו, לא נועדה אלא לעשות החלפות עם המצרים?

וותיקי הפלוגה

בשנת 1994 עשרים וארבע שנים אחרי מלחמת ההתשה, ערכה קבוצה של ותיקי פלוגת רפאלי,
טיול למוצבים בהם לחמה הפלוגה, גם מקומם של פורטר הישראלית וכיברית המצרית לא נפקד.

הפוסט מעוז צור ישועתי של בועז רוזמרין

יש הרבה משותף לשני הפוסטים, אך גם דברים שונים