לזכרם של חללי הפלוגה

---

ג'ורג' גוטוביץ ז"ל

נפל במעוז שמשיה ב' מלחמת ההתשה 1970

חייל בצנחנים

נפילתו של ג'ורג'

גבי וייס

זמן לא רב אחרי הגעתנו, כשלושה שבועות נדמה לי, נתבשרתי שאני יוצא לחופשה. הדבר ריגש אותי מאד, אבל, מאידך, גרם גם לחשש מסוים, שכן התחלנו להתרגל למוצב, שנתן לנו אפילו תחושה מסוימת של הגנה, בעוד שהיציאה ממנו הייתה בשיירות והייתה מלוּוה תמיד בהפגזה מסיבית.
אבל בסך הכול ציפיתי לכך בכיליון עיניים. ערב לפני היציאה ישבתי עם ג'ורג' והתגלגלה בינינו מעין שיחת נפש, על הגעגועים הביתה ולחברה ועל החיים בכלל, שיחה רגשנית של שני חיילים צעירים חשוכי חופש בתוך בונקר טחוב. בצהרי היום שאחר כך סיימתי משמרת בעמדה, ג'ורג' הגיע להחליף אותי בדייקנות שאפיינה אותו ואני ונחפזתי לרדת לארוז את הקיטבג לקראת היציאה המרגשת. לאחר כמה דקות פתאום מהומה – מסתבר שנפל פגז מרגמה 60 מ"מ על אחת העמדות.
כזה שלא שומעים את יציאתו או מעופו, ופגע פגיעה ישירה בג'ורג' שנהרג במקום. הבשורה השאירה אותנו בהלם, דורי, קיבוצניק מגבעת חיים, קרא קריאת כאב, וחיים אורגיל, המ"כ היסה אותו בשאגה "בלי פאניקה", שהעידה בעצמה על כאב ובוודאי לא הרגיעה איש. עמדתי שם, חייל צעיר עם ניסיון אפסי בסיטואציות כאלה, וחשבתי על ג'ורג', על השיחות של אמש, על כל אותם יקרים לו שהזכיר שיקבלו עכשיו בשורה שתהפוך את חייהם לגיהינום.
העצב השתלט עלי בהדרגה והעמיק ככל שהתקדמתי לעבר הבית. אפילו ההפגזות בדרך שאילצו אותי להשתטח על רצפת הקומנדקר לא ניתקו את המחשבות הקשות.
ג'ורג' היה מקיבוץ מרחביה, קרוב מאד לקיבוץ שלי, ולכן הדרך למחרת להלווייתו הייתה קצרה. הלוויה הזאת זכורה לי היטב. עם השנים יצא לי להשתתף בלוויות רבות של נופלים, חיילים שלי, חברים, משפחה, אך זו הייתה ללא ספק אחת הקשות. חזרתי אחר כך לקיבוצי ואני זוכר את עצמי מכונס בתוכי על הדשא לפני חדר ההורים, מנסה לעכל את החוויה הקשה.

דברים שכתב יפתח מרחב חברו מקבוץ מרחביה

אריק מרדכי בידרמן ז"ל

נפל במעוז פורטר מלחמת ההתשה 1970

קטעים מיומן המבצעים של אוגדת סיני מיום 25/5/1970

נפילתו של אריק בידרמן

דב מוצ'ניק

החלטתי להחליף את מי החירום שאוחסנו בכל בונקר בג'ריקנים מפלסטיק.
בעודי אוחז בשני ג'ריקנים, שמעתי וראיתי פיצוץ בעמדת השער, עשן היתמר ממנה, זה היה פגז מרגמה 60 מ"מ,
כזה שלא שומעים את היציאה שלו, ואי אפשר להימלט ממנו. כשהגעתי לעמדה, החייל ששמר בה אריה מרדכי
בידרמן, גישש בידיו על שקי הפק"ל, פניו היו מפויחות והוא שאל אותי: "מה קרה לי מוצ'ניק?" ואיבד את הכרתו.
הצטרף אלי חייל, יחד משכנו אותו לבונקר. הרופא בא בריצה מהבונקר ממול עם תיקו. לאחר כעשר דקות קבע את מותו.

אהוד שרר

בסיום המשמרת שלי הייתה הפגזה קשה עם נפילות על המוצב, שכבתי במטה העליונה בבונקר הצמוד לשער.
הבונקר כולו רעד מההפגזה, חול דק חדר מהתקרה, לפתע המולה… הכניסו לבונקר את חברי מהכיתה במחלקה 1- אריק בידרמן,
הרופא הגיע מיד, הוריד את האפוד מאריק וניסה לעשות החייאה, ואחרי זמן קצר הפסיק, אני זוכר ושומע עדיין את עצמי צועק על הרופא, "תמשיך תמשיך…לא רואים שום פגיעה חיצונית," ואז ראיתי באפוד של אריק את החורים הקטנים מהם חדרו מהרסיסים ללבו.
הסיוט הזה רדף אותי מאז, עם השנים השלייתי את עצמי שזה רק סיוט.
במפגש אצלי בבית, אחד החברה, אני חושב שצפריר, הזכיר לי שהסיוט של כול השנים היה אמיתי.
החבר ההרוג הראשון בחיי, לא מש מזיכרוני, אני עדיין שומע את ההפגזה. אריק היה חבר קרוב,
בשמירות המשותפות ידענו לשוחח על חילונים ודתיים, בנוסף על החברות שהשארנו בבית.
עד היום, אריק ממשיך לתת לי תקווה שיש דתיים שלא רק מצפים שאנו החילוניים נבין אותם ונוותר על אורחות חיינו בשבילם,
אריק כיבד אותנו החילוניים ומעולם לא היה מנסה לכפות עלינו את אורחות חייו.
באזכרות של אריק למדתי שהיה תלמיד חכם שהקפיד בנוסף לתורה ללמוד ולהשכיל בלימודיים חילוניים
(היום קוראים לכך לימודי ליבה). עם ישראל אבד עוד מי שהיה יכול להיות משמעותי בקיומנו. יהיה זכרו ברוך.

דברים שהקליט צבי ז'רסקי חברו הטוב של אריק בידרמן

/

שאול וייצמן ז"ל

נפצע קשה בראשו במעוז הכפר מלחמת ההתשה 1970

שאולי הוכר כחלל צהל, למרות שנהרג כאזרח בתאונת דרכים אזרחית, הוא ראוי לכך הרבה יותר מרבים אחרים שהוכרו כחללי צה"ל,
רק משום שלבשו מדים בזמן פטירתם.
שאולי נפל במוצב הכפר במלחמת ההתשה בתעלת סואץ ונהרג בתאונת דרכים 21 שנים אחר כך.
ההסבר לאוקסימורון הוא זה: הכדור שפגע בראשו שינה לחלוטין את חייו של האיש המוכשר הזה, והפך אותו לצל של מה שהיה יכול להיות.
למרות פגיעתו הקשה, הוא מיצה במקסימום את הפוטנציאל שעוד נותר בו. שאולי היה הגיבור הטראגי של הפלוגה. הוא נאבק בכוח חזק ממנו, כוח הכדור שריטש את מוחו. במרבית הפעמים הצליח, בפעמים אחרות כשל, אבל עד מותו הטראגי לא הרים ידיים. כך אנו צריכים לזכור אותו.

/

סיפור חייו – חיים זיסוביץ

שאולי היה במחלקה 3. צעיר, חייכן, שומר על רוח טובה בכל מצב – ובעיקר, צנוע.
איש לא ידע שזה שאול ויצמן, בנו של האלוף האגדי , מפקד חיל האוויר, עזר ויצמן. 
מעט לפני שהתגייסנו התפרסמה ידיעה או כתבה על שאולי , נדמה לי בהעולם הזה,
שם תואר כצעיר כובש לב ונדמה לי שקשרו לו רומן עם נסיכה איטלקית או צעירה זוהרת אחרת.
אנחנו לא קישרנו את שאולי עם ההוא מהכתבה.
המכים ידעו מי הוא ולפעמים רמזו בחיוך, אנחנו לא הבנו. הוא עבר אתנו את הטירונות הקשה
בחיוך קבוע על השפתיים. לא קיטר (שלא כמוני….) לא התנשא. צנוע וחייכן.

הייתי בעמדה אחת ובעמדה לידי היה שאולי. אינני בטוח אם שאולי היה בעמדה, או פוגל. מכל מקום,
הגיעה השעה להתחלף בעמדות. פוגל ושאולי התחלפו בעמדה. פוגל, כך אני זוכר, הביא מלמטה מקופלת
והם עמדו לרגע אחד בתעלת הקשר ופוגל הושיט לוייצמן את המקופלת.
זה היה הרף עין שהספיק לצלף המצרי לירות כדור אחד ברווח שבין שני שקים או ארגזים בדופן תעלת הקשר.
הכדור פגע בראשו של שאולי וחדר את כובע הפלדה שחבש.  שאולי נפל ופוגל צעק "פצוע".
אני רצתי מהעמדה שלי אליהם, מרחק של אולי 10 מ'. הייתי חובש טרי ולא מנוסה. זה הפצוע הראשון שלי.
אני אפילו לא בטוח שהיה לי כבר הציוד המתאים. לכן לחצתי על העורק בצוואר של שאולי ובתחבושת אישית,
לחצתי על פצע החדירה של הכדור. אני זוכר שהיו קילוחם מבהילים של דם מהפצע.

המצרים, הבינו שמישהו נפגע אצלנו, ופתחו בהרעשה של מרגמות. הורדנו את שאולי לבונקר כשאני לוחץ על הפצע לעצור את הדם.
שם היה חובש נוסף, מנוסה יותר. הוא המשיך לטפל בו. כנראה הכניס עירוי. אחר כך הכנסנו אותו לזחל"ם
והוא פונה לנקודה מסוימת למסוק שהעביר אותו לבית חולים. נדמה לי שהוא אושפז בהדסה.

שאולי נפצע קשה מאד בראש, עם החלמתו חזר לשרת. ועבר קורס קצינים.
אחרי השחרור הוא התחתן עם צעירה מאור עקיבא השכנה – הוא היה מקיסריה. אביו עזר וייצמן התמנה לנשיא המדינה.
שאולי נהרג בתאונת דרכים עם אשתו בשנת 1991. סיקרתי את ההלוויה שלהם בבית העלמין באור עקיבא ואמרתי בשידור
שמלאך המוות עמד על מסלול חייו של שאולי וביקש את נפשו כמה פעמים – עד שהצליח.

אבישי שפר ז"ל

סגן מפקד הפלוגה מסייעת בגדוד 890
נפל כמפקד מעוז פורטר במלחמת ההתשה 1970

דב מוצ'ניק – סמל המוצב

בתשע בערב לערך, אבישי שפר מפקד המעוז, ניכנס לעמדת הטיווח שלו. בעמדה היו שני לוחמים.
הוא פנה לשנבל מנאות מרדכי ואמר לו:
"רד מהעמדה אין צורך בשלושה בעמדה." שנבל ירד וחייו ניצלו. מרגמת ה-120 שלנו פתחה את הערב, שערי הגהינום נפתחו לרווחה. המצרים השיבו בהפגזה נוראה שלא פסקה לרגע.
הרגמים התקשרו לחמ"ל:  "ניתק הקשר שפר לא עונה". רצתי לעמדת הטיווח, שפר שכב שם ללא הכרה, רגם בשם דוד מתתיהו חטף רסיס בבית השחי שחדר לריאתו, הוא היה עדיין בהכרה.
מיד פינינו אותם לבונקר הסמוך. רצתי לחמ"ל וביקשתי מקציני המילואים להזמין מסוק. כיוונתי את טנק פינוי לתוך המוצב. הוא נכנס אליו תוך שהוא גורר אחריו גדר תלתלית. ניטרלתי 3 מוקשי תאורה וקיפלתי 3 תלתליות, וחתכתי עם הקטר את התלתלית שהטנק גרר.
רצתי לבונקר ראיתי שהרופא מנסה עם "המגהץ" לתת שוק חשמלי לשפר.
ולבסוף הרופא מסמן לי בידיו ששפר נהרג. מיד החלטתי לא להתעכב, העמסנו על סיפונו של הטנק את
בועז מולכו שנפצע בעמדה אחרת ואת דוד מתתיהו שלא היה בהכרה, הגענו  למנחת ההליקופטרים
וחייו של דוד ניצלו.
כול הזמן הזה וגם אחר כך שערי הגהינום נשארו פתוחים לרווחה.

יעקב (יקי) לוי ז"ל

נפל כמפקד פלוגה במלחמת יום הכיפורים בקרב החווה הסינית

רון נעמן – ההבדל בגישות הפיקודיות

---

אלי ששון

סמ"פ בפלוגת נובמבר 1969 גדוד 890
במלחמת יום הכיפורים נפל כמ"פ שריון בקרב החווה הסינית

תיאור המעשה: בכל משך הלחימה ניהל רס"ן ששון אליהו ז"ל קרבות עם האויב ושימש דוגמה אישית ומופת לכל הסובבים אותו, במילוי המשימות הרבות שנטל על עצמו. ב-18 באוקטובר 1973 הוביל את פלוגתו בהסתערות על "החווה הסינית" כשהוא נע עם הטנק שלו בראש הכח המסתער, בשטח מכוסה אש טנקים וארטילריה. בקור-רוחו ובדבקותו במשימה, סחף אחריו את כל אנשי הפלוגה. בקרב זה נפגע ונפל, כשהוא מגלה אומץ-לב ודבקות במשימה. על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז אייר תשל"ה מאי 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי

---

פלטיאל שמעון ז"ל

רב סמל פלטיאל שמעון נפל בקרב עם מארב מחבלים בהר דב

עודד עזר סיפור נפילתו

סיפור שכתב פלטי בעלון הפלוגה בסיום קורס מ"כים

באחת מן הסריקות שביצענו באזור שכם נתקלנו בבעיה באחד הבתים.
היינו חוליה בת ארבעה אנשים: סבון (חנן) ימאן (פלטי) השוקו (שוויצר) והבולדוג(רוזמרין),
בפיקודו של חנן.
הוטל עלינו לסרוק גזרה מסוימת שכללה מספר רב של בתים. אחרי סריקות במספר
בתים הגענו לבית נעול. לשווא ניסינו לפתחו. אף קריאות ה"אטלעו מן הון" שלנו היו לשווא.
חנן בתושייה רבה טיפס לעבר החלון וצפה לתוך החדר. גבר לבוש כפיה לבנה נעלם לנגד עיניו
ממש.
פעלנו בהתאם למצב מעין זה. נצמדנו לקיר וצפינו לכל הכוונים. קראנו לאותו
ערבי שיפתח את הדלת ויצא החוצה. ומשלא נענינו ניסינו – שוויצר חנן ואני לפרוץ את הדלת.
הדלת לא זעה ולא נעה. רוזי שעמד מהצד והתבונן בנו לעג לנו באומרו שאנחנו רק מדגדגים
את אותה דלת. רוזי בכל משקלו ועוצמתו פרץ את הדלת בבעיטה אחת .
כשאחד והשני בתצפית התחלנו בחיפושים תוך קריאות חוזרות ונשנות שיצא החוצה.
בחדר היו מספר בגדים, שטיח פרוש על הרצפה, ועליו שולחן. באמצע החדר היה קיר חלול
העשוי מחימר עם מספר כוכים. אחריו הייתה ערימת תבן. חשבנו כי הוא מתחבא בערימה. אך גם בה
לא נמצא. המקום האחרון שבו יכול היה להימצא היה עוד בתוך הקיר החלול. רוזי עלה לבדוק את
הקיר החלול ובאמת משה אותו משם.
היה זה דייר זקן שפחד מאד שיעשו לו משהו .הובלנו אותו על פי ההוראות לקומנדקר.
אותו זקן פחדן גרם לנו פחד גדול מאד בחשבנו אותו למחבל מבוקש המנסה להימלט מעינינו .
הייתה לנו חוויה שלא תשכח.
פלטיאל שמעון .

רס"ן רענן שוהם ז"ל

נפל בקרב עם מארב סורי ליד הכפר ינטה בלבנון

דברי חנן – על החברות בינו לבין רענן

מלחמת ההתשה

הפצועים

לפלוגה היו גם יותר מעשרה פצועים. למחלקה 3 בלבד היו לכל הפחות 6 פצועים, חלק מהפצועים המשיכו איתנו וחלקם לא

השיירות

השיירות היו עורק החיים של הנצורים, חיילי השיירות נלחמו כדי להביא להם אספקה, כול יציאה של שיירה הייתה לחיצה על ההדק במשחק רולטה רוסית.
ב-1948 זה היה סם החיים של המדינה שבדרך.

ב-1970 ? אינני רוצה להכנס כאן ועכשיו אפילו לפוליטיקה רחוקה.
מה שהיה כתוב כאן במקור נמצא באתר הפלוגה בפוסט על השיירות.

מחזה לפי הפוסט של שירין
מקריאים גדעון שירין ובועז רוזמרין.

הקלטת הפגזה מתוך פס הקול של היום הארוך ביותר, הייתה אמורה ללוות את המחזה מרגע התחלת ההפגזה

ציור מעלון הפלוגה, היה צמוד למה שכתב שם שירין, לפני 54 שנים.
על הקטע הזה מבוסס מה שכתב שירין באתר הפלוגה, שממנו נוצר המחזה.

מעוז הכפר

השריפה הגדולה

עמי רום רוזמן

הביאו חבילה ענקית של שקי פק"ל חדשים , וגרדל , הוציא אותנו למילוי שקים , כמעט מיד החלה הפגזה של מרגמות והמפקד גרדל:
"תעופו לבונקר," יצאנו מהבונקר רק למשמרת השנייה בלילה והחבילה בערה לה , לשמחת כולנו.

שמעון כהן הכפר שלי – מופיע באתר הפלוגה

מעוז שמשיה א'

זאב! זאב!

זאב היא רקטה ישראלית שפותחה בזמן מלחמת ההתשה על ידי יחידת הפיתוח והניסויים של צה"ל (יפת"ח). 
הישגו הגדול של הזאב: בתאריך 9 במרץ 1969 פגע 'זאב' במטה הצבא המצרי באיסמאעליה והרג את הרמטכ"ל המצרי, עבד אל-מונעים ריאד, וכמה קצינים בכירים נוספים.

אבי איליוב

הזאבים האלו לא היו משהו כפי שנגילה מתאר אלא טילי קטיושה 120 מ"מ משודרגים על ידי היחידה של לסקוב.
עשו הרבה רעש והביאו מעט תועלת אבל בזמנו נחשבו לנשק סודי.

אני חייב לעשות סדר בעניין ה"זאבים".
בשמשיות היו בחצר הדרום מזרחית הצמודה לשער שני זאבים (מין טילים שחורים מפחידים.)
הם היו מכוונים למוצב מצרי גדול.
בסך הכול הם היו די מטרד שכן ההפעלה שלהם הייתה חשמלית והכבלים נקרעו כל הזמן בהפגזות והיה צורך לתקן.
היום בו הם נורו זכור לי דווקא לא רע שכן זה היה אירוע מכונן.

ירו על המעוז נק"ל.
דיווחתי את זה לחמ"ל הגדוד כמעשה שבשגרה.
כמה דקות לאחר מכן מתקשר אלי הקמב"ץ, שכחתי מה היה שמו אבל הוא היה טיפוס אדיש לאללה ונתן לי הוראה לירות את הזאבים.
חשבתי ששמעתי טוב ושאלתי פעם נוספת.
הוא ענה לי באדישות "ירו עליך נק"ל לא?"
כאילו כל ההפגזות היומיומיות לא נחשבות אבל נק"ל זה סיבה לירות זאבים.
בקיצור לא שאלתי יותר ומיהרתי לירות אותם כדי להיפטר מהם.

יריתי את הזאבים כנראה ביחד עם רג'ואן. בניסיון הראשון ניסיתי לשגרם עם תיבת חבלה שנקראה תיבת 25.
מעין סוללה גדולה, המאפשרת יכולת שליטה על 25 מטענים. השיגור נכשל, ואז לקחנו סוללת מ"ק (מכשיר קשר) 25.
ולאור פנס דקרנו את ה + וה- וזה שילח אותם בקול רעם אדיר. ( טיל לכל דבר ועניין ), אני זוכר כי היו שני זאבים.
המצרים נתנו לנו כמה ימי שקט הגם שלא ידענו במה פגעו הזאבים ואם פגעו .
זה נראה מפחיד, זה כמו נשק יום הדין .😅 וכך גם התקבל ככל הנראה בעבר השני.

מעוז שמשיה ב'

גבי וייס

היינו חיילים טריים, כחמישה חודשים בצבא, אחרי טירונות ועוד אימון או שניים, עדיין הלומי חוסר שינה.
שאגות המפקדים והלחץ המתמיד של מסלול 14 החודש הידוע לשמצה. כל אלה קיבלו משנה תוקף עקב היותי חייל במחלקה 2 המטורטרת במיוחד.

אני נושא עימי את רגע ההגעה למוצב שמשיה ב', אי שם באפריל 1970, כחוליה ראשונה בשרשרת הטראומות –
לראשונה בחיינו הפגזה בתפזורת כל הדרך אל המוצב והפגזה מרוכזת ועיקשת עם הגעתנו. המפקדים האיצו בנו להיכנס לבונקר לפני שחולקנו לעמדות השמירה.
מזרחה מהמוצב נפרש לו מדבר סיני בכל הדרו, מצד צפון האגם המר הקטן הפסטורלי ומצד מערב – שקי חול שאמורים היו להגן עלינו מפני צליפותיהם של המצרים.
עם הזמן התרגלנו לשגרת הפגזה ותקריות בכל יום, והבעיה הפכה להיות איך נמנעים מאדישות – אט אט הפסקנו להתרגש מנפילת פגז פה ושם,
או ירי צלפים מעל ראשנו. כמובן שהקפדנו להישאר כפופים עד כדי עקמת כרונית כמעט, כדי לא להיפגע מירי הצלפים שהיו ממוקמים בתוך ראשי הדקלים בצד השני של התעלה,
ואלה היו יורים אפילו בפריסקופ שהעזנו להציב כדי לצפות בהם. ההליכה הכפופה הפכה ממש הרגל שני. לקח לי אחר כך כמה חודשים כדי ליישר את הגב.

באחד הימים, בעודי בוהה אל האופק בעמדת השמירה עם המק"כ (מקלע כבד בראונינג  0.5 אינץ'),
צדה עיני בגוף שמימי כהה שמתקרב אליי במהירות. תוך שניות זיהיתי מטוס מדגם סוחוי 7 מתקרב אליי עד כדי קשר עין עם הטייס.
בתגובה אינסטינקטיבית התחלתי לירות לעברו עם המק"כ, ירי חסר סיכוי בהתחשב במהירות המטוס והקירבה אליי, אך כנראה שבכל זאת עם השפעה כלשהי,
כיוון שהמטוס ביצע פניה חדה בחזרה לכיוון מערב ותוך כדי כך הטיל פצצה שנראתה לי אז ענקית, שנפלה מחוץ למוצב והרעידה אותו, ואותי כיסתה בחול.
המשכתי עוד לירות תוך כדי התרחקותו של המטוס, אבל נדמה לי שהוא היה מהיר יותר מקליעי המק"כ.
החוויה הזאת כל כך ריגשה אותי שכנראה שכחתי לפחד, עד כדי כך שממש קיוויתי שהמטוס יחזור כדי שהפעם אוכל לדייק יותר ולפגוע בו.

הקו בתעלת סואץ הסתיים. חודש מאוחר יותר נחתם הסכם הפסקת אש עם המצרים. חצי שנה מאוחר יותר סיימנו מסלול פלוגה. שנה אחר כך, אני צוער בקורס קצינים. נלקחנו לסיור בתעלה.
רוב הסגל והצוערים לא טעמו התשה כלל וצעדו זקופים על הרלסים (שיבוש של המילה האנגלית Rails – פסי רכבת, שמהם היה בנוי גג המוצב) צופים במשקפות אל הצד הנגדי ומקבלים הסברים.
לא אשכח את הצמרמורת שאחזה בי, זה היה בלתי נתפס שאפשר להלך חופשי, לא כפוף, ולצפות בצד השני ללא חשש. לקח לי זמן להצטרף אליהם. זה היה בלתי נשכח.
אין ספק שמבחינתי התקופה הזאת הייתה הוכחה לביטוי "מה שלא הורג מחשל", והייתה אבן דרך משמעותית בהמשך המסלול הצבאי שלי.

מעוז פורטר

פורטר מול כיברית

זו מול זו שתי ישויות עויינות, מצרים מול ישראלים, כך היה מימי פרעה ומשה התנכיים,
כך זה ממשיך עם פרעה בן ימינו (נאצר) ומשה בן ימינו (דיין).
פורטר מדברית חולית ושוממה, מעבר למייצר המים שבין האגמים המרים, על חצי אי ירוק, שוכנת כיברית.
חייל מצרי בכיברית, המביט קדימה אל מייצר המים רואה את פורטר, אצבע ישראלית צורבת בעינו,
נטועה על אדמתו הקדושה. כאשר הוא מביט אחורנית הוא רואה את המסלולים המחוררים של שדה התעופה,
ועליהם פגרי מתכת דוממים, של מטוסי חיל האוויר המצרי המושפל עד עפר, המוטלים שם כבר שלוש שנים כאבן שאין לה הופכין.
בפורטר מרגמה 120 מ"מ אחת ויחידה, בכיברית וסביבתה מאות תותחים ומרגמות, רעבים לנקם ושילם.
שואפים להטביע את פורטר בדם ואש ולמחוק אותה מעל פני האדמה. פורטר וכיברית לא ישכנו לבטח תחת גפנם ותאנתם.
כיברית מפגיזה את פורטר ואת השיירות המגיעות אליה דבר יום ביומו, פורטר עונה להם עם ה-120 היחידה שלה.

הגיהינום נגמר